שלושה סופרים
ישראליים. שניים ידועים ומוכרים אלי שרייבר ואמנון שמוש וטלי איפרגן הצעירה מהם
והפחות מוכרת, הוציאו לאחרונה יצירות מסקרנות שאותן קראתי, התפעלתי וממליצה.
"אח ואחות אחות ואח" – שתי פואמות
פדגוגיות
מאת
הסופר והמחזאי אלי שרייבר (חתולי)
לא פדגוגי וגם לא מוסרי. מדובר על 2 פואמות
שעלילותיהן מופרכות למדי אך מהנות עד מאד. קראתי ושבתי וקראתי. התענגתי על השפה
המשובחת, העסיסית, הנהדרת הכתובה בחריזה שאין כמוה. התענגתי מההומור, החיוך, השנינויות,
האיזכורים, הביטויים, הקריצות והבעיטה בכל הפוליטיקלי קורקט. אלי שרייבר רכש לעצמו
מעריצה נוספת. ויש גם בונוס שמן- הציורים של דני קרמן הצבעוניים והרעננים שמוסיפים
נדבך נוסף וראוי ליצירה.
הספר מוגדר כספר ילדים. האם הוא מתאים לקריאה
לילדים? התלבטתי לא מעט בשאלה. אני חושבת שהוא מתאים לילדים בוגרים שידעו לזהות את
האבסורד ואת ההומור שיש כאן.
הנושאים בספר מבהילים. בפואמה הראשונה נפטרת אמם
של האחים והאב עומד להינשא לאישה אחרת. האחים חושבים איך יוכלו לסלק אותה. לבסוף,
האישה החדשה משתלטת על הבית, האב בורח ממנה ומשאיר את הילדים איתה והיא מכניסה
הביתה אישה נוספת. ויש גם סבא קושקוש
וסבתא קוקושקה שמתים בדיוק כשצריך אותם וכך נותרים הילדים עם שתי אמהות והסיום-
" דניאל, לוחשת מרגלית לאחיה, כן, אחותי, גם הוא
לוחש. איך נקלענו לסיפור הזה? אני לא יודע. גם אני מתבייש. יצאנו שני בכיינים
עלובים, תאומי טמטום במעשייה מופרכת מעכשיו נהיה לשנינה וללעג ביחד עם המורה
איזדרכת. ובסך הכול מה רצינו לומר? שאת מתגעגעת ואני מתגעגע לאמא, לסבא, לסבתא
קוקושקה ולאבא, אפילו שהוא השתגע. אז אלוהים, אם אתה באמת קיים ואם אתה רחום וחנון
תעשה שאף אחד, אף אחד אף פעם, אף פעם לא יקרא את הספר הזה. תודה.". את
המעשה הזה מספרת אם לבתה לפני השינה והמעשייה נמשכת עד "שכוי שעם שחר קרא
קוקוריקו, הופשט מעורו ועכשיו הוא בסיר. ולפני שאת קמה אל בית הספר, שנני היטב את
מה ששמעת, ואל תגידי שנמאסתי עליך, כי למרות שאת מאומצת בתי, החיים כל כולם
לפנייך".
הפואמה השנייה מבהילה עוד יותר והסוף מחריד.
במשפחה שבה אח ואחות ואבות שונים המתגוררים באותו בנין האחות תכלת מתביישת באחיה
תכלת. תכלת מעריץ את אחותו, אך היא המוצלחת והמצליחה רוצה שהוא ייעלם מחייה ופועלת
לבצע זאת. האב שמספר לנו את הסיפור רומז שתכלת רצחה את אחיה ונשבע לנקום בה. זו
פואמה שהזכירה לי את מעשיות האחים גרים- גם שם רצונות מודחקים, איסורים ומעשים
שאין לעשות מועברים כאגדה. כך גם כאן. תוך שעשועי לשון, הומור שחור, אמרות שפר
ואחות שאינה טלית שכולה תכלת.
אלי שרייבר (חתולי) הוא קול ייחודי
בספרות של היום בארץ. לאחר שכתב מעל 20 ספרים, רובם רומנים וחלקם ספרי ילדים, הוא
זוכה להערכה בקרב כותבים ועורכים ובקרב מועדון קטן אבל נבחר של קוראים שגאים לחשוב
שהם "מועדון סודי". אם יש סופר שנרתע מכל זיוף בכתיבה, שמו "חתולי".
אלי שרייבר (חתולי), 74,
תושב תל אביב, למד תיאטרון ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב וסיים תואר שני ב City
College
בניו-יורק. " אח ואחות אחות ואח – שתי פואמות פדגוגיות " הוא
ספרו ה- 22, כתב לרדיו, לטלוויזיה ("ניקוי ראש"), לטלוויזיה הלימודית
ולתיאטרון. כתב את המחזות "הקורבן" (1972), "חיים חיים"
(1974), "בלוף" (1976, ו"מעשה בטייס" (1987).
שרייבר מרבה להשתמש בכתיבתו בציניות
ובהומור שחור. בספרו "הס פן תעיר" מתוארת הקמה של מחנה השמדה משוחזר
בישראל בתור אטרקציה תיירותית וב"אשר סיפרתי לנכדותיי" מופיעים
פיגועים ברקע. בתור שגרה לעתים הוא כותב על תקופת התנ"ך: ב"השדה
והמערה אשר בו" וכן ב"שיעור בתנ"ך" מתוארים האירועים שמאחורי
סיפור רכישת מערת המכפלה וב"מטיאס" חלק מהעלילה הוא על שלמה המלך.
לעתים קרובות, ישנה עלילה מקבילה לסיפור המרכזי (כמו ב"יאוש מדעת"
ו"השדה והמערה אשר בו". בכמה מספריו הוא מתאר תוך כדי הסיפור את תהליך
כתיבתו כביכול (כמו ב"שווייצריה", "מטיאס"
ו"עורצח"). לעתים מופיע אצלו ויכוח עצמי על צורת הכתיבה הנכונה תוך כדי
מבט אירוני מאוד על הכתיבה ועל עצמו. עוד מאפיין בכתיבתו היא שלעתים המספר אינו
יצור אנושי; ב"הס פן תעיר" חלק מהרומן מסופר על ידי ציפור וב"השדה
והמערה אשר בו" חלק מסופר על ידי תאי סרטן שמתפשטים בגוף הגיבור. בספריו יש
מבט בקורתי מאוד על החברה הישראלית ובעיותיה, תוך שימוש בדמויות אנטי הרואיות
ודיאלוגים עוקצניים. מלבד ספרי הפרוזה שלו הוא כתב כמה ספרים הומוריסטים:
"תוגת אמך" (שירים לא חינוכיים לילדים), "אבא אמא מותו כבר"
(שירים וסיפורים עם אופי מקברי על יחסי הורים זקנים עם ילדיהם המבוגרים) ו"כל
ילדי הגן" (מעין ספר ילדים).
אח ואחות אחות ואח – שתי פואמות
פדגוגיות מאת אלי שרייבר (חתולי), איורים: דני קרמן, הוצאת
הספרים מסדה, 111 עמודים, מחיר לצרכן 69 ש"ח, כריכה קשה, מנוקד. להשיג
בכל חנויות הספרים.
לירי מאת אמנון שמוש
רומן עכשווי שעלילתו עוסקת בחיי זוג נשוי בקיבוץ. הדמות הראשית ברומן
היא לירי שעל שמה קרוי הספר. לירי עוברת מהפכים רבים, החל בהתאהבותה במתנדב ונסיעתה
אליו לכפר קטן ליד אוסלו, חזרתה לארץ, נישואיה לנדב, חייה בקיבוץ, ולבסוף שחקנית
ידועה ומוכרת. השפה העברית חיה ותוססת ברומן זה. משחקי מילים, מטאפורות, חיוך
והומור יש כאן. וכמובן, מבט על הווי הקיבוץ, חוסר הפרטיות, הרכילויות, הקנאה,
הרבים שמחליטים החלטות גורליות המשפיעות על היחיד. חברי הקיבוץ לא יוצאים טוב בספר
הזה. הם גזענים, חלשים, קנאים וטיפשים.
שמוש כתב את הרומן לאחר שראייתו הידרדרה עד כדי
עיוורון. אמנון שמוש מספר: "הרומן 'לירי' צמח מתוך סיפור קצר, שנשלח למוסף
הספרותי של 'הארץ', והכה גלים שהגיעו עד הגליל העליון. הדמות הראשית של בת קיבוץ
נידח, משוררת יפהפייה, הקסימה גם את מי שיצר אותה. ובעקבות פלובר שאמר:
"מאדאם בובארי זה אני", אני הולך אחריו בראש מורכן ומודה: "לירי זה
אני". מכמה וכמה בחינות. זהו רומן ראשון שלי שכל-כולו קיבוץ, החל מן
הקיבוץ הישן והטוב והתובעני, וכלה בקיבוץ המופרט והמבולבל. בת קיבוץ מתחתנת עם בן
קיבוץ שכן, מתוך רומנטיקה של בציר ענבים משני צידי שורת הגפנים, ולאחר סערה
אירוטית עם מתנדב נורדי. סערה מינית, המשבשת את שיריה ומחשבותיה, לאורך כל החיים,
בעקבות אסון שקרה לבעלה והותיר אותו בכסא גלגלים לאורך כל חייו. חיי הקיבוץ,
ובלשון הרומן אי של נחת או של אי-נחת, מתוארים לעומק, מתוך אמפתיה והיכרות מבפנים.
וחשוב מכל – מה שקורה בחברה הישראלית בשני הדורות האחרונים, בעיניהם ובמוחם של
הזוג הצעיר ובני משפחתם בארץ ובעולם. מן העסקונה של מפא"י ועד רצח רבין ועד
התבהמות הצמרות בפוליטיקה ובתקשורת של ישראל, הזונחת את ערכיה ואת ענייה".
אמנון שמוש מסכם: "הרומן נכתב
במקביל ליומן "בוקר טוב אלץ היימר". בעצם, לאחר שהתייאשתי מיכולתו של
עיוור לכתוב רומן, ללא טעויות בשמות, בזמנים ובשאר פרטים. אבל לאחר שהתפרסם הסיפור
שממנו צמח הרומן, הפצירה בי יעל, מזכירתי הוותיקה, והבטיחה לי שהיא תשמש
לזיכרון ולעיניים. בעצם, הופתעתי למצוא את עצמי כותב עוד רומן, מבלי יכולת ל
ר א ו ת כל יום מה שכתבתי אתמול ושלשום. כפי הנראה, זהו הרומן האחרון שלי, אחרי
"מישל עזרא ספרא ובניו", ו"דרך ארץ המשי" ואחרים.
אמנון שמוש נולד
בשנת 1929 בעיר חלבּ היא ארם-צובא שבסוריה. אביו נפטר כשהיה בן תשע, ואמו
עלתה לארץ ישראל יחד עם אמנון ואחיו יצחק, שהוזמן ללמד באוניברסיטה העברית שפה
וספרות ערבית. אח נוסף, טוביה שמוש, שעלה לארץ קודם לכן, היה עיתונאי ומתרגם. לאחר
העלייה, התגורר בתל אביב ולמד בגימנסיה הרצליה. התגייס לפלמ"ח ב- 1946,
וכעבור שנה היה ממייסדי קיבוץ מעיין ברוך. למד באוניברסיטה העברית בירושלים,
והשתתף במלחמת העצמאות כפלמ"חניק בירושלים הנצורה. במקביל הוא ריכז שם את קן
התנועה המאוחדת. שמוש מתגורר במעיין ברוך עד היום. בקיבוץ עסק ברעיית צאן,
היה מזכיר הקיבוץ והדריך קבוצות נוער עולה. הוא יצא לשליחויות לאומיות רבות
ומגוונות, החל משליחות אונסק"ו לכל ארצות אפריקה הדוברות צרפתית, וכלה
בהכשרות בצרפת ובמרוקו. מאוחר יותר, היה גם scholar
in residence בהרבה
אוניברסיטאות בארה"ב. בהמשך, עבר לעסוק בחינוך, לאחר שהשתלם בבית
ברל ובאוניברסיטה העברית, ואף היה מנהל בית הספר התיכון האזורי. אב לשלושה,
סב לשישה נכדים וארבעה נינים. בזקנתו הידרדרה מאוד ראייתו, עד מצב של עיוורון. חרף
זאת - הוא מוסיף לעסוק בכתיבה ספרותית. לאחרונה נפטרה אשתו חנה, עליה כתב את ספרו "בוקר
טוב אלץ היימר". ספר זה מספר את נפתולי המסע שנכפה עליו ועל אשתו מיום
שאובחנה לפני כשתיים עשרה שנים כחולה במחלת האלצהיימר. הספר עוסק באתגר שבטיפול
היומי בבת זוג חולה ומצביע לא רק על הקושי, אלא גם על רגעים של שמחה ושל אושר.
אמנון שמוש זכה
שלוש פעמים בפרס ראש הממשלה לסופרים עברים, בשנים 2000, 1997, 1979; בפרס ירושלים
ע"ש עגנון (1979); בפרס שלום עליכם (1986); בפרס ויצו-צרפת (1986); בפרס נוצת
הזהב על מפעל חיים בספרות מטעם אקו"ם (1999); בפרס נשיא המדינה לספרות
(2001) ובפרס משרד התרבות על שם אריק איינשטיין (2014).
"לירי" מאת אמנון
שמוש, הוצאת "מסדה", 253 עמודים, מחיר מומלץ 59 ש"ח,
להשיג בכל חנויות הספרים.
"ברבוניות" מאת טל
איפרגן
נובלה קצרה העוסקת באהבה, געגוע ומערכת יחסים שכשלה. בשפה שהיא יותר
שירה מאשר פרוזה, מספרת הגיבורה את סיפור אהבתה וגעגועיה לאהוב. אין בכך חידוש.
אהבות גדולות, פרידות, געגועים וסבל הם הבסיס לרומנים, שירים, פזמונים, עלילות
רבות עד מאד. היופי כאן הוא באופן סיפור המעשה בייחודיות השפה.
"מיד רצו בראשו הרגעים הטריים, הילדונת והוא אופים ברבוניות
בתנור. לעתים, במהלך ההכנה, היה מרימה בעדינות ממכרת ומניחה על השיש המוצל. היא
בג'ינס הקצר הזה שלה והוא בחולצה שאינה מכופתרת. פלג גופו העליון היה נצמד לדעתה,
מוציא אותה ממנה אליו. היה מנשקה ברכות שאין לה תחליף, והיא היתה שוכחת את כל אשר
לא רצתה לזכור. ככה, בתוך השפתיים שלו, בעוד היד הימנית שלה מתרוממת כדי ללטף
וללטף, לעזאזל הדגים."
זהו ספר פרוזה שני לסופרת ולמשוררת טל
איפרגן. עד כה ראו אור ארבעה ספרי שירה פרי עטה ורומן ביכורים אחד
("לקרוא עיתון מול הרוח"/הוצאת עמדה; 2013).
איפרגן
(32), בוגרת קורסי תקשורת, עיתונאות ופסיכולוגיה, ולימודי עריכה לשונית (מכללת
"אורנים"), כיהנה כיו"ר אגודת הסופרים, סניף חיפה והצפון, בשנים
2014-2013. היא הפיקה את יריד הספרים האלטרנטיבי "סופרים-יוצרים" בחיפה,
במסגרתו של שבוע הספר. לפרנסתה היא עורכת תוכן, כותבת תכנים אישיים ושיווקיים,
חוות דעת על ספרים ואוטוביוגרפיות, כותבת עבור מוזיקאים ומנחה ערבי שירה וסדנאות
כתיבה.
פרולוג מתוך הספר:
"ערב שישי. האוויר עמד, הילדונת
התיישבה. יצאה מהמקלחת החמה. חום בער בה כשראתה את התמונה שבפייסבוק פורסמה: היא
והאיש הפשוט בחתונה של חברתה. היא בשמלתה הוורודה והוא יפה ומכופתר מתמיד. לפחות
נותרה מזכרת. ובכל זאת, מזכרות אינן מדביקות את הלב.
בבוקר שישי היא פסעה יחפה בטיילת.
הסירה נעליה הכחולות, אלה שהסוליה שלהן פרחים. הבחינה שיש מקומות, המקומות שבהם
הילכו יחד שלובי ידיים, יש מקומות שהיא בהחלט יכולה לנשום את הזיכרונות הטריים.
הזיכרונות יוצאים אליה מן הים, כמו דגה אותם שלא במתכוון. הם כמו ריח דגים, עוטפים
וחונקים במידה זהה.
אמה התבוננה ובשקט לא אמרה מילה. היא
מן ההתחלה סברה שהלב של בתה היחידה יתפוצץ, כי היא תיקשר ותרצה את מה שאי אפשר
לקבל. כי היא ילדונת, כך קרא לה האיש הפשוט והיא כבר לא תשכח. ראתה את התמונה,
נכנסה ושטפה עצמה. יצאה ממקלחתה והשאירה סימנים של כפות רגליים מבושמות על הרצפה.
הביטה שוב במזכרת שנותרה. ברקע הגבירה שיר שאהבה. נכנסה לבוקסר הדהוי של האיש
הפשוט, התיישבה מול המסך והתחילה לכתוב אל השבת".
***
"ברבוניות" מאת טל
איפרגן. הוצאת הספרים "עמדה", 77 עמודים. מחיר לצרכן 58 ש"ח,
להשיג בחנויות הספרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה