לחצות את הקווים – מקו ועד חוט
מאנה כץ: מוזיקה לאחר המלחמה
אתי לוי: מַעֲלָה
ליאן שרקייה: תֵיתַא
ב- 1.8.26 תיפתח עונת התערוכות החדשה במוזיאון חיפה לאמנות, שתכלול ארבע תערוכות חדשות, אשר יוצגו לצד תערוכת הקבע - פני השטח: אמנות הארץ מאוסף המוזיאון. התערוכות ילוו בהדרכה קולית בארבע שפות: עברית, ערבית, אנגלית ורוסית.
לחצות את הקווים – מקו ועד חוט
אוצרת: ד"ר אתי גלס גיסיס
עוזרת לאוצרת: עדי לם
חוט השני העובר בין לא פחות מ- 44 האמנים המציגים בתערוכה הוא המשיכה המיוחדת של כל אחד ואחת מהם לפעולה הקווית והמקום המרכזי שלה ביצירותיהם. התערוכה "לחצות את הקווים - מקו ועד חוט" - התערוכה המרכזית בעונת התערוכות הנוכחית של מוזיאון חיפה לאמנות, משתרעת על פני כל חללי הקומה העליונה במוזיאון ובקומות נוספות.
קווים ממלאים תפקיד חשוב בכל התרבויות, משום שהם תורמים להבנה, לפרשנות ולייצוג של המציאות. בני אדם, ללא קשר לזיקתם לאמנות, מייצרים קווים, במודע ולא במודע. כיצורים הולכים ומדברים המשתמשים במחוות ידיים, בני אדם יוצרים קווים במרחב ובזמן בכל מקום וללא הפסק. קו יכול להיות גשמי, כמו חוט, או לא גשמי – גיאומטרי או דמיוני – כקווי אורך ורוחב וקו האופק. קו יכול להיות הן רצף של נקודות, הן פרי מחשבה והן אלמנט הקשור בפעולה גופנית – קליגרפיה וריקוד, למשל.
אלמנטים של קווים, עקבות וחוטים עוברים כחוט השני בין היצירות המוצגות בתערוכה וטווים מארג רבוד של משמעויות. התערוכה מחולקת לפי מטפורות של קווים וחוטים – קו זמן, קו האופק, קו-חוט וזהות, קו של סיפור, חוט הזיכרון, קווי הפרדה ומחיקה, קווי גוף וקו החיים.
לדברי ד"ר אתי גלס גיסיס, אוצרת התערוכה: "ייחודה של התערוכה הוא ברעיון המרכזי של דיאלוג בין קו לחוט דרך פעולות אמנותיות של רישום, כתיבה, ציור, רקמה, סריגה ועוד. לאורך התערוכה נשמרים המעברים מדו ממד לתלת ממד - הקו נפרד מהמצע והופך לחוט, והחוט המיושם על מצע הופך לקו".
האמנים המציגים בתערוכה: דבורה מורג, יעל שילה, עפרי כנעני, פואד אגבאריה, אורנה מינץ, נעה רז מלמד, נורית גור-לביא קרני, לזלי רובין-קונדה, נסטיה פייביש, ורדי בוברוב, רונית מירסקי, פריד אבו שקרה, נעה יקותיאלי, יקירה אמנט, פאטמה שנאן, שגית זלוף נמיר, פני הס יסעור, ארז אהרון, דפנה אלכסנדרוני, יערה כליפי כרמי, טל אמיתי-לביא, טובה לוטן, מרב דביש בן-משה, עדנה אוחנה, אורלי מונטג, סמאח שחאדה, אריאן ליטמן, פאטמה אבו רומי, אסיל עיאדאת, קטיה זורין כלב, אנה רות פקטורוביץ', לילך סגל, דריה קונשטיק. לצדם מציגים אמנים שיצירותיהן שמורות באוסף מוזיאון חיפה לאמנות, נלי אגסי, מרים כבסה, מיכאל ארגוב, בתיה גרוסברד, יהושע נוישטיין, אביבה אורי ויוכבד ויינפלד. לצד האמנים הישראלים המציגים בתערוכה, מציגים גם האמנים הבינלאומיים – וו צ'י-צונג (טאיוואן), צ'יהארו שיאוטה וצ'יהארו יאקושיגאווה (יפן).
בגלריה לכל המשפחה של המוזיאון, תחת הכותרת "קו היוצא לטיול", יוזמנו המבקרים להוסיף קווי בד משלהם על פני רשת שתיתלה בחלל, וליצור תמונת נוף גדולה ומשותפת. בפינה אחרת בגלריה, מוזמנים המבקרים לטייל בין נקודות המסמרים בעזרת גומיות צבעוניות וליצור באמצעותן תמונה.
הפקת התערוכה התאפשרה בזכות תמיכת קרן שוסטרמן ישראל ונציגות טאיוואן בישראל.
מאנה כץ: מוזיקה לאחר המלחמה
אוצר: רן הלל, מנהל אוספי מוזיאוני חיפה
במכלול יצירתו של מאנה כץ, אמן אסכולת פריז שהתגורר בחיפה, שבים ומופיעים מוטיבים של מוזיקה ושל כלי נגינה: נגני כליזמר, נגנים בחתונות ובשמחות, דיוקנאות של מוזיקאים מודרניים, וכן סצנות תנ"כיות שבהן הדמויות מחזיקות כלי נגינה. מוזיקה הייתה חלק מרכזי בעולמו האישי והאמנותי.
התערוכה מציגה ציורים ופסלים של נגני כליזמר מאוסף מוזיאון מאנה כץ, הכולל כ־1,300 עבודות שהתקבלו מעיזבונו לעיר חיפה. רוב העבודות נוצרו אחרי מלחמת העולם השנייה, ומבטאות את רצונו של האמן לשמר את עולם המוזיקה והקהילות שנחרבו. דרך היצירות עולה חשיבותה של המוזיקה כיסוד בחיי הקהילה ובזיכרון התרבותי היהודי
לדברי רן הלל, אוצר התערוכה ומנהל אוספי מוזיאוני חיפה: "אף כי מוזיאון מאנה כץ אינו פעיל כיום, מתבצעת עבודה שוטפת לשימור האוסף ולטיפוחו. העבודות שיוצגו בתערוכה לא הוצגו שנים רבות ועברו תהליך רסטורציה מקיף, ניקוי, ותיקוני צבע הודות לתרומה נדיבה של קרן שוסטרמן ישראל. המוזיאון סגור לצערנו כבר מספר שנים בשל העדר נגישות לאנשים עם מוגבלות פיזית. תערוכה זו מבקשת להפנות זרקור אל יצירתו המיוחדת של מאנה כץ ולשמר את אומנותו על סדר היום הציבורי, בתקווה למציאת פתרון בהקדם ופתיחת המוזיאון מחדש".
אתי לוי: מַעֲלָה
אוצרת: עדי לם
תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של אתי לוי מציגה עבודות שנולדות מתוך מפגש עם מקורות קדומים ורצון להתקרב לעברית במצבה הראשוני. בטקסטים מיסטיים יהודיים, המילה "מַעֲלָה" נקשרת לחיזיון ולחוויה של התעלות; חלל התערוכה משמש כמרחב מעבר, המחבר בין תנועה פיזית לתמורה תודעתית.
נקודת מוצא נוספת לתערוכה היא הסדרה "חלומות" (1896) של האמן הסימבליסט הצרפתי אודילון רדון המצויה בשלמותה באוסף מוזיאון חיפה לאמנות, יצירה הנובעת גם היא מתוך חיזיון של ירידה לתהומות והתעלות למרומים.
העבודות משלבות כתיבה, רישום, מחיקה וחריטה על גבי מצעים שונים, לצד שימוש בקול כחומר. במרכז החלל ניצב מונוקורד, כלי נגינה עתיק שנבנה לפי מידות גופה של האמנית. באמצעותו היא מחפשת את ה"אות", הן כחיזיון והן כאות אלף-בית, ומתחקה אחר התדר של כל אות כפי שהוא מהדהד בגופה. על-פי מפתח אותיות זה, היא מנגנת את המילים "שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד", מתוך תפילת העמידה (תהילים נא, יז).
לצד הבקשה לצרף הברות למילים ומשפטים, התערוכה מזמינה את המבקרים להרפות מן השפה המקבעת משמעויות, לשחרר את הצורך בפירוש מיידי, ולחוות את החומרים והקולות טרם התגבשותם לכדי הגדרה יציבה.
התערוכה הופקה בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות
ליאן שרקייה: תֵיתַא
אוצרת: עדי לם
התערוכה מציגה פרק במסעה של ליאן שרקייה אל עברה של סבתהּ, סאמיה, שנולדה בחיפה ועזבה בגיל תשע-עשרה לכפר ג'ת בעקבות נישואיה. העבודות מציעות מבט על זיכרונותיה כפי שהם משתקפים ונבנים מחדש מבעד לעיני נכדתה, כך שהמסע לעבר המשפחתי הופך גם לבירור זהותי אישי.
סיפורי הילדות של הסבתא נטועים במרחב החיפאי ובעיקר בוואדי ניסנאס, הסמוך למוזיאון. שרקייה משתמשת בטכניקות צילומיות שונות, ומתערבת בדימויים באמצעות חיתוך והרכבה מחדש - פעולות המהדהדות את אופיו המקוטע של הזיכרון. אלו מתגבשים למיצב רב-שכבתי השוזר זיכרון אישי, משפחתי ומקומי. שרקייה מבקשת ליצור קופסה שתכיל את זיכרונות סבתהּ, אך במיצב המרכזי היא מתפרקת, כעדות לאופיו השברירי והסובייקטיבי של הזיכרון.
זיכרונות הילדות של הסבתא נושאים געגוע לצד החמצה, ובתערוכה מהדהדת השאלה: אילו חיים היו לסאמיה אילו נשארה בעיר? ובדומה, גם שרקייה שואלת את עצמה, כיצד היו נראים חייה אילו גדלה בחיפה?
ליאן שרקייה היא אמנית "החממה לאמנות מקום" – פרויקט הדגל של מוזיאוני חיפה, במסגרתו אמנים יוצרים עם ובתוך קהילות בחיפה והצפון. התערוכה התאפשרה בזכות תמיכתם ב"חממה" של קרן דניאל הווארד ומרכז אדמונד דה רוטשילד. אוצר החממה לאמנות מקום הוא עוז זלוף.
תאריך נעילת התערוכות: 2.1.27
.jpeg)
.jpeg)
