כולנו מכירים את "נשים קטנות" של לואיזה מיי אלקוט. קלאסיקה העוקבת אחר התבגרותן של 4 בנות בימי מלחמת האזרחים בארה"ב. ג'ו הנלהבת, העצמאית והחכמה היתה האהובה עלי מכל בנות מארץ'. אהבתה לקריאה וכתיבה, עקשנותה והייחודיות שלה השפיעו עלי ואני זוכרת את עצמי רוצה להיות כמוה. מאוחר יותר קראתי שלואיזה הכניסה אלמנטים ביוגראפיים לדמות של ג'ו והיא כמו ג'ו נלחמה למען זכויות הנשים וחתרה לשוויון זכויות. זה היה רומן שהביא לנו, הקוראים, את המאה ה-19 עם המוסריות הויקטוריאנית, העמדות וההתנהלות ובלי לשבור את הכלים.
הנובלה "מאחורי המסכה או: כוחה של אשה" אותו כתבה מיי אלקוט בשם העט א"מ ברנרד אפשר לה להיות הרבה יותר ביקורתית, חדה ואפלה. לא הכרתי את הצד הזה בכתיבתה. הסיפור אותו היא מספרת הוא מותח ובעל אלמנטים פסיכולוגיים ועוסק בנושא המעמדות בחברה הוויקטוריאנית ובאפשרויות העומדות בפני הנשים באותה תקופה. מהרגע שהתחלתי לקרוא לא יכולתי להפסיק. 150 עמודים ללא הפסקה.
הסיפור הוא סיפורה של ג'ין מיור, שחקנית גרושה שאפתנית וחסרת רחמים המחליטה להתחפש לאומנת ולהתקבל לעבודה אצל משפחה אריסטוקרטית. היא מתחזה לנערה בת 19, עצובה וסנטימנטלית וכובשת את ליבם של כל בני המשפחה. באמצעות תככים ומשחקי פיתוי היא מנסה להשיג מטרה שהציבה לעצמה. עד כאן הספוילר. מה קורה והאם הצליחה תצטרכו לקרוא בעצמכם.
תוך כדי קריאה נזכרתי בג'יין אייר של שרלוט ברונטה. בהשוואה בין 2 האומנות ג'ין מיור מנצחת ובגדול. ג'יין אייר העדינה, המתחשבת והכנועה זוכה בפרס- מר רוצ'סטר כיוון שהיא האישה המושלמת לפי הערכים הוויקטוריאניים. ג'ין מיור היא ההפך הגמור, תככנית, מעשית, שאפתנית ומניפולטיבית. לעומת ג'יין אייר שעושה כל מה שנכון, ג'ין מיור עושה מה שמתאים לה ומה שיביא לרווח אישי עבורה. לכאורה, מציגה לנו המחברת דמות של אישה שטנית, הרוקמת תכנית אפלה ומרושעת כדי להשיג את מטרתה. אלא שבהפוך על הפוך, ניתן לקרוא כאן ניסיון מצד לואיזה מיי אלקוט להראות שלחברה הוויקטוריאנית לא היו פתרונות עבור נשים עצמאיות והאפשרויות שעמדו לפניהן בתקופה ההיא היו או נישואין, או עבודות קשות ועוני או מוות. כדי להימלט מגורל כזה היה עליהן להיות ערמומיות, שקרניות ותככניות ולכן כך מתנהגת גיבורת הנובלה. מיי אלקוט אינה שופטת את מעשיה של הגיבורה והסיום המפתיע תומך בפעולות שנקטה הגיבורה כיוון שזו הייתה הדרך היחידה להתמודד עם גורלה.
את הנובלה מלווה אחרית דבר שכתבה ד"ר מישל הורוביץ המנתחת את היצירה בכישרון ומספרת על חייה של לואיזה. מאד מעניין לקרוא.
התרגום הוא של שירלי פינצי-לב שלדעתי עשתה עבודה נהדרת. כלל לא פשוט לתרגם נובלה שפורסמה לראשונה בשנת 1866 ושהתרגום יעביר את רוח התקופה, אך לא יכביד או ישעמם.
ממליצה בהתלהבות. אני נהניתי מאד.
הוצאת סנדיק ספרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה