בילדותי
נסיעות לחו"ל היו מעשה נדיר. אנשים שטסו לחוץ לארץ הפלאית היו שועי הארץ.
אצלנו בישוב לא היו אנשים שכאלה. הזוג היחיד שטס להונגריה לבקר קרובי משפחה התכונן
חודשים לנסיעה וכל השכונה התרגשה יחד איתם.
את
המסעות שלי עשיתי תוך כדי קריאה. והם היו מרתקים ומופלאים בדרכם. וכשקראתי סדרת
ספרים המספרת על ילדים מארצות ששמם התנגן רחוק ואקזוטי, ידעתי שכשאהיה גדולה אבקר
שם.
נוריקו
סאן הילדה מיפן ואלה קרי הילדה מלפלנד ליוו אותי שנים רבות. חשבתי עליהן משחקות
וגדלות ודמיינתי את בתיהן וחבריהן. זכרתי את האייל הצפוני שאלה קרי קיבלה מתנה
ביום שנולדה ואת המסע עם בני משפחתה באביב ל"קוטה" שבהרים במזחלת רתומה
לאיילים.
הגיע
הזמן לממש את ההבטחה הישנה ההיא ולטוס לארצה של אלה קרי. לפגוש את האייל הצפוני
ולבקר בקוטה שבהרים.
הדבר
הראשון שיש להתרגל אליו הוא הקור. מינוס 10 עד 15 מעלות. אנחנו מתעטפים בצעיפים,
סוודרים ומעילים. דואגים לחבוש כובעי צמר שיסתירו כמה שיותר שטח פנים. כפפות. גרבי
צמר וחליפות מיוחדות ועדיין קר. קר. קר. ביום הראשון הייתי בטוחה שאצבעות הרגליים
ינשרו לי. זה לא קרה. חולף עוד יום והגוף מתרגל. לומדים גם איך להתלבש נכון.
גופיות טרמיות וטרנינגים ועליהם סרבלי סקי. במלון אפשר להתהלך בחולצה קצרת
שרוולים, כל כך מחומם ונעים. ואחרי סאונה וקפיצה לבריכת מים קפואים, אני מרגישה
שניצחתי את הכפור.
מתאכסנים
ברובניימי, בירת לפלנד הפינית.
שלושים
אלף תושבים בעיר, רובם מתפרנסים מתיירות. אנחנו מטיילים במרכז העיר. הרחובות
מכוסים שלג. גם הכבישים. מדי בוקר ניתן לראות את מפלסות השלג נעות על הכבישים
המרכזיים. כעבור שעות מספר השלג נערם שוב. המכוניות המעטות נעות לאט ובזהירות.
והרחובות כמעט ריקים מאדם. ניתן לפגוש אנשים במרכזי הקניות המודרניים שלא שונים
בהרבה ממרכזי קניות בארץ.
סביב
לעיר אגמים קפואים ונהרות קרח. הלובן מסמא עיניים. לאן שלא מביטים לובן בוהק, נקי
וטהור.
מחוץ
לעיר יערות עצי אשוח וליבנה מכוסים שלג. ביער אנו מבוססים בתוך השלג המגיע עד
הברכיים. הפתיתים צונחים עלי, קלים ובלתי מורגשים. המעיל מתכסה שלג. אני מוציאה
לשון לחוש את הפתיתים. הם מלטפים את פניי, את שפתיי. לטיפה מרפרפת כמעט בלתי
מורגשת. בהמשך השביל מגיעים ל"קוטה" – מעין אוהל המזכיר אוהל אינדיאני.
בנוי מקורות עץ. במרכזו שולחן וכסאות ומדורה שמחממת את הרגליים הקפואות.
התושבים
נוהגים להשאיר את הבקתות לא נעולות, מצוידות בעצי הסקה ומעט מצרכי מזון, כדי
שלעוברי אורח מזדמנים יהיה מקום לינה ומנוחה. חיות הבר ביער- שועלים, זאבים, נמיות
ובעלי כנף.
בבוקר
למחרת מתכוננים לנסיעה לעיר הנמל קאמי. לשיט על שוברת הקרח "סאמפו"
במפרץ בוטניה.
אני
עומדת על סיפון האוניה, מתעלמת מהרוח הקפואה שנושבת ומביטה איך הקרח נסדק ונשבר,
מים פורצים מהסדקים וגושי קרח גדולים צפים סביב. דקות לאחר שהאניה עוברת, הנתיב
מצטמצם והולך ומעטה דק של קרח חוזר ומכסה את המים.
לאחר
שעתיים של הפלגה, האוניה יוצרת בקרח מעין בריכה קטנה ועוצרת. אנשי הצוות מציעים
לנו ללבוש חליפות גומי כתומות ולרדת אל מי הבריכה לשחייה קצרה. אני לובשת את
החליפה על הגטקס והגופייה ומתפללת שלא יחדרו מים לתוכה. יורדת בסולם אל הים הקפוא,
מהססת מעט ואז נדחפת על ידי אחד מחברי הצוות אל המים. צפה על המים, סביבי ים קפוא.
הגוף שלו ורגוע. לא קר לי והחליפה מחזיקה יפה מעמד.
לצאת
מהבריכה הרבה יותר קשה. אני מתחלקת על הגדה הקפואה, לא מצליחה לטפס החוצה. שוקעת
לתוך המים הקפואים. חשה את הקור בפנים החשופות. לבסוף מצליחה ורצה אל בטן האוניה
להחליף בגדים ולשוב להתעטף בחליפת הסקי המחממת.
הקברניט
מספר לנו שניתן להישאר במים עד 8 שעות בחליפה. מספר גם שבשנים האחרונות המפרץ
הקפוא הולך ומתחמם ומעטה הקרח הופך להיות דק יותר.
זוכרים
את הסיפור הפולקלוריסטי על מרק האבן? מסופר בו על נווד המתארח בבית מארחים קמצנים,
המסרבים לתת לו דבר מאכל. הוא מתגאה בפניהם שהוא מסוגל להכין מרק טעים מאבן. מכניס
לסיר מלא מים אבן ומרתיח אותה, תוך כדי הוא מבקש רכיבים ותבלינים שונים כדי שישתפר
הטעם והם נעתרים לו. לבסוף מתקבל מרק מצוין והמארחים מתפעלים כיצד הצליח לבשל מרק
כה טעים מאבן פשוטה.
ומדוע
נזכרתי במעשיה הזו? כי בלפלנד אכלנו מרקים מכל סוג ומין. בלי האבן, כמובן. כל
צהריים וערב- מרק. מרקי פטריות, מרקי בשר, מרקי דגים (מרק סלמון כזה טעים לא אכלתי
מימיי) ומרקי ירקות. מלווים בלחם טרי וטעים ובחמאה משובחת.
ירקות
טריים אוכלים מעט. חסות, מלפפונים ועגבניות. פלפלים וכרוב לא ראיתי. גם לא בסופר. פירות? מיובאים
ויקרים. אוכלים בדרך כלל שימורי פירות.
בבקרים
מגישים דייסות, נקניקים ונקניקיות. חביתות נוטפות חמאה וגבינות קשות.(נט"ן
בהיכון) ויש עוגת פירות עם הקפה ומיני עוגיות שוקולד טעימות ששיגעו אותי.
אבל,
הכי הכי טעימים היו דגי הסלמון. הם הגיעו מלווים בפירה תפוחי אדמה והיו מעדן
אמיתי. בשר האיילים לעומת זאת, לא היה לי טעים. קשה ויבש וסיבי.
לאחר
שהתגברנו על ארוחת הבוקר יצאנו לפעילויות, מתקשים לזוז מעומס הביגוד שעלינו. ליום
של סאפרי אופנועי השלג הוספנו על הבגדים גם כובעי גרב וקסדות. חיכיתי מאד ליום
הזה, רואה את עצמי דוהרת על האופנוע במרחבים הלבנים. הרוח נושבת. המראות מתחלפים.
אבל, אחרי שהמדריך המקומי הסביר והעביר הוראות בטיחות , הצטננה ההתלהבות. במיוחד
בקטע שדיבר על ההתהפכויות ועל התשלומים שנאלץ לשלם עבור הנזק שייגרם.
כשהגיע
הרגע להתיישב וללחוץ על המצערת היססתי. להתחרט אי אפשר היה. לחצתי וקדימה לדרך. לא
קשה לנהוג באופנוע שלג. הכלי יציב ודי בטוח. והרוח אכן נשבה סביבי, כפי שדמיינתי.
אך לא עלה בדעתי לדמיין את הקור. וזה היה קר! לא המילה קר לא מבטאת מספיק את הקור
שחשתי. זה היה קור שחדר את כל שכבת הבגדים. הקפיא את הגוף מהאף שהיה האיבר היחיד
הלא מכוסה ועד אצבעות הרגליים. אחרי דקות שוכחים שיש גוף. מתרכזים בנהיגה ובנוף
המרהיב. רכבנו בין עצים מושלגים ואחר כך דהרתי על האגם הקפוא. עד שהגענו לקוטה שבה
הוגש מרק חם ועשיר, כדי לעזור לנו להפשיר מעט. מאוחר יותר עצרנו על האגם כדי לנסות
לדוג דגים. המדריך קדח חור בקרח בעזרת מקדחה ידנית , הוציא חכת דייג והכניס לתור החור
שקדח. הדגים סירבו להתפתות, לאכזבתי.
כיוון
שלא היה לנו די בספארי אופנועים יצאנו ביום למחרת לספארי נוסף. הפעם במזחלות אליהן
רתומים כלבי האסקי.
אם
הייתם מבקשים ממני לבחור את הפעילות שעליה לא הייתי מוותרת, הייתי בוחרת בזו.
טכניקת
הנהיגה במזחלת פשוטה למדי. והכלבים ידידותיים ומשתפים פעולה בהתלהבות רבה. בפעמים
שעצרתי אותם, הם רצו להמשיך ולרוץ הלאה. הביטו בי בצפייה ממתינים בקוצר רוח שאתן
את האות להמשיך במסע. לכל מזחלת רתומים שישה כלבים. את המנהיגים שמים קרוב למזחלת.
את החזקים והצעירים ראשונים.
המזחלת
מחליקה בשקט. שומעים רק את טפיפות הרגליים. נעים בין העצים ובין נהרות שקפאו
ואגמים קטנים לבנים.
באחד
העיקולים שכחתי שצריך להאט, הכלבים דהרו ואני איבדתי את השליטה ועפתי הצידה. הם
המשיכו לרוץ עד שאחד המגדלים שליווה את הטיול, הצליח לעצור אותם.
נהניתי
מכל שנייה.
וגם במרכבת איילים טיילנו
יום נוסף הוקדש רובו לארמון הקרח הנבנה כל שנה מחדש. יש בו פאב, חדרי שינה, מגלשות והכל בנוי מבלוקי קרח עצומים. חוויה.
ליד
רובניימי, העיר בה היינו, נמצא הכפר הרשמי של סנטה קלאוס. הפינים הממולחים הבינו
ראשונים איזו תעשיה משגשגת אפשר לפתח תודות לאמונה והקימו כפר שבו כביכול חי סנטה.
חצי מליון תיירים מגיעים מדי דצמבר לכפר הנידח הזה וקופות החנויות שבכפר לא פוסקות
לצלצל.
לסנטה
יש משרד בכפר והוא מקבל את פני התיירים ומצטלם איתם. מבית הדואר בכפר אפשר לשלוח
גלויות שיגיעו לנמענים במועד הכריסמס.
נחמד
לטייל בכפר. חנויות עמוסות מזכרות ועצי אשוח מקושטים. מוזיקת כריסמס מתנגנת
ברחובות והאווירה חגיגית.
בסוף
לא הצלחתי להתאפק וקניתי סנטה קטן שפתיתי שלג מרחפים סביבו. הוא יושב כעת על המדף
מולי ומזכיר לי מאין הגיע.
צילומים- ניסן גביש
