לראות את הפירמידות, את הספינקס, את המומיות, לטייל בעמק
המלכים.
תמיד ידעתי שאלו מקומות שאהיה בהם. חיכיתי לעיתוי המתאים.
בשנת 2011 החלטנו שזהו. זה הזמן לטיול למצריים. התאריך התאים.
המצב היה שקט. בחרנו בטיול שמשלב שיט של מס' ימים על הנילוס וכמובן את כל האתרים
הידועים.
המועד התקרב וככל שהתקרב הבנו שהמצב לא כל כך פשוט ושקט כפי שהיה. בימים שלפני היציאה, החלו ההפגנות בקהיר. הדיווחים התרבו אך הפרשנים הרגיעו. "מובארק חזק. הוא נותן למפגינים לשחרר קיטור. תוך ימים הכל ידעך." נוסעים או נשארים בבית? מה עושים?
מדריך הטיול שולח מייל " אני נמצא בקהיר. הכל נראה
נורמלי אבל אני משער שעוד תהיינה פה ושם הפגנות אף כי לפי התכונה הנמוכה של המשטרה
זה צפוי אולי בעוצמה יותר נמוכה.
ע"פ התרשמותי, ואני מסתובב ממש בלב העיר, הכל חזר לתקנו
כבר מהשכם בבוקר. אכן אתמול לפנות ערב התארגנה הפגנה בכיכר תחריר
במרכז. נראה היה לי כמו יום העצמאות. הרבה יותר סקרנים מכמה מאות מפגינים
שכותרו ע"י שוטרים עם מגינים ואלות. נראה היה שקוראים קריאות כל אימת
שצולמו ע"י הטלוויזיות. הקריאות היו נגד מוברק ובעיקר נגד בנו שמוזכר כיורש.
ראיתי הכל מטווח אפס. רוב החנויות היו פתוחות ועשו עסקים יפים..."
למחרת בבוקר נוסעים לגיזה. אלפי תיירים. איטלקים, צרפתים
ויפנים. הרבה מאד יפנים. לאן שלא מגיעים, היפנים כבר שם לפנינו. מצלמים, מצטלמים,
רצים ממקום למקום.
אנחנו אחריהם. מתלהבים מהפירמידות המדהימות. נכנסים פנימה ולא
מאמינים שהציורים נשתמרו במשך אלפי שנים. הספינקס. ספינת המתים שנשתמרה. הכל כפי
שדמיינתי ויותר.
אחר הצהריים אנחנו מאיצים את הקצב. צריך להגיע לנמל התעופה
לתפוס את הטיסה ללוקסור. מגיעים לפאתי קהיר ונעצרים. אי אפשר לעבור. הרחובות
חסומים. מגיעות שמועות שמוטל עוצר ושההפגנות מתגברות.
המדריך מחליט שניסע למלון קרוב. בבוקר ננסה לטוס ללוקסור.
בלילה שומעים יריות. עדיין אין פחד אבל הספק מתחיל לחלחל. בטלוויזיה המקומית
צילומים של שריוניות וחיילים אבל לא מעבר לכך. לארץ אי אפשר להתקשר, רשתות הטלפון
נחסמו.
חמש וחצי בבוקר. מתארגנים ליציאה. אי הוודאות גוברת. מה
עושים? אין קשר עם הסוכן המקומי. לא ברור אם יש טיסה ללוקסור. אולי כדאי לחזור
לארץ? הדעות בקבוצה חלוקות. ידיעות מהימנות אין לנו. מחליטים לנסוע לשדה התעופה
ולהחליט שם.
הנהג דוהר לשדה התעופה. בדרך שלטים שרופים, מכוניות הפוכות.
אנחנו מתקרבים להתקהלות גדולה. אנשי הביטחון מבקשים שנסגור את הווילונות. אנחנו
מצייתים. המתח גובר.
הנהג מגביר את מהירות נסיעתו. עוד קצת והגענו. נפגשים עם
הסוכן המקומי. הוא מוסר שבלוקסור שקט וממליץ להמשיך את הטיול. בדרום יהיה בסדר הוא
אומר. דיון קבוצתי. מחליטים להמשיך.
בינתיים, החסימה על הטלפונים הוסרה. הידיעות מהארץ לא
מעודדות. מסתבר, שבארץ מעודכנים היטב. מדווחים לנו על התפרעויות, ביזה, שוד. מגיע
דווח על פינוי משפחות הדיפלומטים ועובדי השגרירות. "כדאי להתחפף משם ומהר ככל
האפשר" דואגים לומר לנו. המתח גובר. גם בשדה התעופה לא שקט. מאות אנשים
צובאים על הדלפקים.
ההחלטה מתקבלת. חוזרים לארץ. אל על מוכנה להעלות אותנו על
הטיסה המיוחדת של משפחות הדיפלומטים. ההליך מהיר ויעיל. אבל, את המזוודות אנחנו
נאלצים להשאיר בשדה התעופה. אי אפשר לעלות איתם לטיסה. אתנו גם כמה זוגות של יהודים אמריקאים שביקשו
להתפנות.
אני כבר רוצה להיות על המטוס. תחושת בהילות אופפת אותנו. אין
חיוכים. הפנים של מאות האנשים בשדה התעופה משדרים מצוקה ודאגה. רוצים לברוח.
סוף סוף על המטוס. נרגעים. שעה טיסה ואנחנו בארץ. בנמל
הנתיבות עשרות עיתונאים ומצלמות. אנחנו מתחמקים מהם.
בדרך הביתה עצוב לי. הייתי כל כך קרוב ולא נגעתי.
בערב, מביטים בתמונות משם, מקשיבים לפרשנים ומתנחמים בעובדה
שהיינו שם ברגע היסטורי.
כעת, כשכולם בסיני ובשארם, נראה לי מתאים לסיים את הטיול ההוא
וסוף סוף להגיע לעמק המלכים הנכסף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה