מועדון המכוניות של מצרים מאת עלאא אל -אסוואני- קפיצה מרתקת אל קהיר של שנות הארבעים

עלאא אל- אסוואני סופר ודמוקרט, נחשב לאחד המבקרים האמיצים של המשטר במצרים. ברומן הסוחף והמרתק שכתב הוא מרחיק מההווה המורכב ולוקח אותנו לשנות הארבעים המאוחרות בקהיר. מצרים נמצאת תחת הדיכוי הקולוניאלי של הבריטים והעריצות של המלך פארוק ובמועדון המכוניות של קהיר שם מתרחשת העלילה, לומדים הקוראים על חברה מעמדית, מושחתת, נקמנית וחסרת מוסר.

הסיפור בקצרה- בעל הקרקעות עבד אל- עזיז יורד מנכסיו ומגיע ממצרים עלית אל קהיר כדי למצוא פרנסה. הוא מוצא עבודה במחסן מועדון המכוניות של מצרים. מועדון שבו רק האריסטוקרטיה המצרית ובני האליטה האירופאית הורשו להיכנס אליו. צוות העובדים במועדון נמצאים תחת שלטון עריץ של רב המשרתים אלקו שמקורב למלך ואחראי על העובדים במועדון. אלקו משפיל ומתעלל בעובדים, תוך שהוא עושק את כספם. 

עבד אל- עזיז מעז לעמוד על שלו מול אלקו, מוכה מול כל המשרתים ומת מפצעיו ומבושה. רעייתו וארבעת ילדיו נותרים ללא כסף וללא פרנסה. בני המשפחה מתמודדים עם המצב, כל אחד בדרכו והקוראים מתוודעים לתככים, למזימות, לאהבות ולדרמות בסיפור הנארג ומתפתל עד לשיא המתבקש.

בין הדמויות הרבות שברומן נמצא נסיך מהפכן ושוחר צדק, נערה אנגליה המתאהבת באחד מבניו של עבד אל- עזיז, מנהל אנגלי מתנשא וחסר לב, פילגש סוערת וחתרנית, סרסור איטלקי המקורב למלך ועוד דמויות המצליחות להקים לתחייה את אווירת השחיתות, הפחד והעוולות של אותם ימים. האם יש הקבלה למה שקורה כעת במצרים? אתם, הקוראים, תחליטו.

העלילה סוחפת ומאד ברור מי הטובים ומי הרעים. מי המנצלים ומי המנוצלים. עקבתי בדריכות אחר העלילה, הזדהיתי עם המדוכאים ורציתי שיצליחו במהפכה המתעוררת במועדון. אסוואני מקים לתחייה עולם לא מוכר לי, אחר וזר ומזכיר לקוראים שסולידריות קיימת ואפשרית. שהאנושי מנצח. הסיום מתבקש ואכזרי.

ספר חוויתי, מהנה ומומלץ מאד.

עלאא אל- אסוואני הוא מבכירי סופרי מצרים בני זמננו. חיבר 13 ספרים, בהם רומנים, קובצי סיפורים קצרים ואסופת מאמרים. יצירותיו תורגמו ליותר מ-30 שפות, קטפו פרסים רבים ונמכרו במליוני עותקים. ספרו הנודע ביותר בית יעקוביאן, נחשב לציון דרך באירועי "האביב הערבי" . מאמרי דעה פרי עטו מתפרסמים מעת לעת ביומונים במצרים ובכלי תקשורת בולטים בעולם ונחתמים בסיסמה הקבועה "הדמוקרטיה היא הפתרון". "אני מאמין שעל הספרות לייצג את חסרי הקול, או את אלו שאינם יכולים לומר מדוע הם סובלים" הוא אומר. "היא אינה כלי לשיפוט, אלא אמצעי להבנה אנושית"