מדוע אני אוהבת תיאטרון? בגלל הצגות כמו 'מפיסטו' של הקאמרי

המחזה 'מפיסטו' מאת הילל מיטלפונקט מבוסס על הרומן של קלאוס מאן, המספר על שחקן גדול בתיאטרון הגרמני של שנות ה-30 שכדי לקדם את הקריירה שלו, משתף פעולה עם המפלגה הנאצית. כדי להתמודד עם מעשיו ועם בגידתו בחבריו, הוא מנקה את עצמו באמירה שמה רוצים ממנו הרי הוא בס"כ רק שחקן.

ההתקרנפות ההדרגתית של השחקן, תוך שהוא זונח את אמונותיו ומסכים לשרת את השטן, בוגד בכל מה שהיה חשוב לו, העיקר לשמר את תרבות המשחק הוא לא רק סיפורו של היחיד אלא סיפור הקשר בין שלטון לאמנות. בין השליט והתיאטרון. ואם אתם מוצאים כאן הקשרים אקטואליים- עכשווים, בראוו לכם.

במהלך ההצגה, אנו הצופים נחשפים למהלכים של מאחורי הקלעים של התיאטרון. לתהליך הכאילו מובן של ההתקדמות בקריירה על חשבון זניחת האידיאלים. איתי טיראן, המגלם את השחקן, הוא שחקן מופלא. בנונשלנטיות מדהימה הוא מצליח להיות הדמות אותה הוא משחק. היו רגעים שממש הצטמררתי ממה שקורה על הבמה.  הוא כל כך טבעי, כל כך אמיתי, כל כך נוכח שאי אפשר שלא להיכבש בקיסמו. גם אלי גורנשטיין המגלם 4 תפקידים שונים הוא מצוין. כך גם דודו ניב המצליח לגלם באופן מרושע ממש את תפקיד ראש הממשלה הנאצי. רותי אסרסאי מגלמת נהדר את תפקיד הפילגש ועירית קפלן אף היא מצוינת.

במשך שעתיים הייתי מרותקת לסיפור על מה שקרה אז. על שחקן שהעדיף לעצום עיניים, לשתף פעולה ולהתקדם הלאה. לרוע הרבה פנים וזה אחד מהם. אי אפשר להיות אדיש, אי אפשר להתעלם, אי אפשר לומר "אני בסך הכל שחקן".

זו הצגה שמהדהדת בי, מעוררת מחשבה, מבהילה ומעציבה. אמנם, מסופר על זמנים אחרים, אנשים אחרים. האמנם?

מפיסטו- מאת קלאום מאן. עיבוד למחזה-הילל מיטלפונקט. בימוי- עמרי ניצן. תפאורה- רוני תורן. כוריאוגרפיה- טל קון. תלבושות- פולינה אדמוב.

שחקנים- איתי טיראן, עירית קפלן, דודו ניב, אלי בורנשטיין, הלנה ירלובה, שמחה ברבירו, גיל וינברג, אנסטסיה פיין, אבישי מרידור, אסף מרון, אדם שפר, רותי אסרסאי, לנה אנה כסטרופ, שלי בן יוסף, רוני שיינדורף.