גיל ססובר בטרילוגיה מסקרנת ומרתקת- "האב"- "הרזיגנציה השקטה" ו-"דה- פרסונליזציה"

גיל ססובר בן ה-42 יליד חיפה ותושב יפו, כתב כבר מספר ספרים לפני הטרילוגיה החדשה והם- "הזכות ליתמות" ו- "משתה". עוד הפיק ב2004 יחד עם מאיר אדוני את "שבע ארוחות פיתוי". זאת בנוסף להיותו מפיק שותף בסרט "חופשת קיץ" של דוד וולך, זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל "טרייבקה" 2007. ב-2009 היה מפיק שותף בסרט "לבנון" של שמוליק מעוז, זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל וונציה. ב-2011 היה מפיק שותף בסרט "הנותנת" של הגר בן אשר. ב-2012 היה מפיק שותף בסרט "ד"ר פומרנץ" של אסי דיין.

רזומה עשיר דיו כדי שתתעורר בי תקווה שהטרילוגיה שכתב תהיה מעניינת לא פחות מהביוגרפיה שלו. לא התאכזבתי. כתיבתו של ססובר מקורית, מושכת לקריאה, מעוררת מחשבה ומצליחה להשתנות באופן כזה שקשה להאמין שאותו סופר כתב את 3 הספרים.

 

התחלתי בקריאת "דה- פרסונליזציה" שהוא הספר הראשון בטרילוגיה, שאפשר לקרוא בשלמותה או כל ספר בנפרד. אך, התקשיתי להמשיך ועברתי ל"רזיגנציה השקטה" – רומן אותו סיימתי תוך שעתיים, הוא עוסק בסיפור אהבתם של בעלת מסעדה חובבת נשים וסוחר הדגים שלה. סיפור שכולו תאווה, דמיון, סטיות, הומור, שליטה, כניעה ואוננות. הסצנה מתנהלת בין תל אביב ובין ניו יורק והתיאורים מרתקים, בוטים, פרועים ומלאי דמיון והמצאה. הסיום גזור משמו של הספר. (רזיגנציה – השלמה, תגובה פסיכולוגית לתסכול שלפיה אדם מוותר על מטרתו, משלים עם המצב הגורם לו תסכול ואינו מנסה עוד לשנותו. השלמה זו מלווה לעיתים בדיכאון, אדישות ועייפות.)

 

הז'אנר הוא ארוטיקה והנה קטע ממנו שימחיש מעט על סוג הפנטזיות שבסיפור- "דוקטור, אתה לא נורמלי, אני לא מצליחה לישון, לנשום, ואתה מלחיץ אותי עוד יותר במקום לעזור". "תתפשטי בבקשה ותפשקי יפה את הרגליים, את רואה את הדבר הזה, זו השיטה המקורית לטיפול בהיסטריה נשית". "אבל זה מעץ, והמנוע שלו בחוץ!" "זה המקורי גיברת, זה עלה לי שלושה מיליון דולר במכירה פומבית בלונדון, וזה בדוק, זה עושה מה שאף אחד אחריו לא הצליח. קניתי את זה במיוחד בשבילך". את מסתכלת על זה ואני מקרב את זה אלייך ונותן לך לטעום את מטה הקסמים עם המנוע שעומד במקום ביצים, האב טיפוס הראשון של הוויברטור שזה עתה רכשתי, ואת מחליקה לשון על שפתייך התפוחות ואני אומר "את רוצה לטעום לפני שמתחילים?" "אפשר?" "כן יפה שלי, בשבילך אחרוג מהכללים", ואת מכניסה את הדבר העצום הזה אל פיך".

 

מספרות ארוטית עברתי אל "האב" שלטעמי הוא הטוב מכולם. "האב" הוא סיפור התפרקותו של בן שחי בצילו של אביו הדגול שנישל את משפחתו הראשונה מהירושה. יש כל כך הרבה כאב שעובר בכתיבה, אמת וצער שהאמנתי לכל מילה. הבן לא מצליח להכיל את הכאב שגורם לו אביו בנישולו מהירושה. הרי אין כבר עם מי להתווכח, על מי לצעוק, לנסות לערער, לשאול. על רקע נמל יפו, (מקום מגוריו של ססובר) הדייגים וספינה אחת המשולה לנשמתו, עובר הבן טלטלות בגוף וברוח עד שהגורל מתערב. תיאורי הנמל ובניית הספינה אמינים ואין לי ספק שעבודת כפיים אכן עוזרת לשיקום הנפש, כמתואר בסיפור.

 

 

"ידעתי, אני ידעתי, אני נשבע. אני פשוט ידעתי, לא היה לי אבא, לאימא שלי לא היה בעל, אני ידעתי. לפסיכופט הזה היה דם קר, אלף לטאות יכולות לשכב בשמש אבל לפסיכופת הזה מה שזרם לא היה דם. הוא יכול היה לכתוב אלף מכתבים לאמיר של כווית, לוואקף של הר הבית, אבל להיות בן אדם?! לא היה לי אבא. כל השנים האלה, מה חשבת? איך אתה יכול לקבור איתך אנשים חיים?! ידעתי, אני ידעתי, ידעתי. גם אברהם היית חייב להיות. לזרוק את ישמעאל לאלף עזאזל ולתת הכול ליצחק, פשוט לא היית מסוגל לראות מישהו אחר דופק את הבן שלו ולהישאר בצד. אבל שם הבטיחו לו שזרעו יהיה כחול אשר על פני הים. ערב רב. מה הבטיחו לך הא, חתיכת אידיוט. אני ידעתי. אני נשבע לכם. באימא שלי, אני ידעתי. אף פעם לא היה לי אבא. זה פשוט לא יאומן. יתום, אני יתום. יתום. תמיד הייתי, יתום עם אבא חי. ועכשיו אני יתום עם אבא מת".

 

כעת חזרתי אל הרומן "דה-פרסונליזציה" הבנוי משלושה חלקים:  'על ירושה ודברים אחרים', 'גאוט' ו'דה-פרסונליזציה'. העוסקים בחייו של המחבר ומתארים את תהליך ההידרדרות הבלתי-נמנע של גופו והפסיכה המחוברת אליו על רקע החיים העירוניים, שבמרכזם התשוקה והמחסום האימננטי שבהגשמתה. בחלק השלישי של הספר מתוארת ההתמודדות עם הפרעת הדה-פרסונליזציה הכוללת סימפטומים של תחושת אוטומטיות, ניהול שגרה יומיומית ללא יכולת לחוות את החיים במלואם, הרגשה שהאדם נמצא בסרט או בחלום, תחושה של האדם שנמצא מחוץ לתהליכי החשיבה והנפש שלו, תחושת נתק מהגוף, חוויות חוץ-גופניות והרגשה כללית של ניתוק מ"האני-העצמי", מהסביבה ומהמציאות.

 

ספר לא פשוט לקריאה והיו רגעים שהנחתי בצד ואז חזרתי אליו שוב. נראה לי שהסופר הצליח להעביר היטב את התחושות של אדם החי באופן אוטומטי, החווה ניתוק מעצמו וזה היה לי קשה לקריאה וגם עצוב.

 

"אני זוכר את הרגע המדויק, הסתכלתי בטלפון תוך כדי נסיעה, בדרך ליפו, במונית, בדרך הביתה, בצהריים, וממש בפנייה מדרך הים במזלג לכיוון השעון, הרמתי לרגע את המבט והיה ברור לי שאני יכול להגיד לנהג תעצור ליד הבית שלי, אבל בזה זה נגמר. לא היה לי מושג מי זה שיכול להגיד לנהג תעצור, מי נמצא שם ברכב, למרות שידעתי את כל הפרטים, מאיפה באתי, מה הייתה השעה, מי ההורים שלי, מי אני, אבל לא היה לי שום קשר אליו". (מתוך הספר)

 

הפרעה דה-פרסונליזציה או הפרעת נתק מהעצמי (באנגלית: Depersonalization Disorder או בראשי תיבות DPD) היא הפרעה דיסוציאטיבית (ב- 10-ICD  מסווגת כהפרעת חרדה) שבה הסובל חש רגשות מתמשכים או חוזרים של דה-פרסונליזציה ו/או דה-ריאליזציה. הסימפטומים כוללים תחושת אוטומטיות, ניהול שגרה יומיומית ללא יכולת לחוות את החיים במלואם, הרגשה שהאדם נמצא בסרט או בחלום, תחושה של האדם שהוא נמצא מחוץ לתהליכי החשיבה והנפש שלו, תחושת נתק מהגוף, חוויות חוץ-גופניות, והרגשה כללית של ניתוק מ"האני-העצמי", מהסביבה ומהמציאות.

 

גיל ססובר מספר על הספר "דה פרסונליזציה": "כתיבת הספר (החלק הראשון – על ירושה ודברים אחרים, החלה בשנת 2009 ) התחילה בתור תרגיל, אבל יש משהו בז'אנר הכתיבה הזה, שהוא ממש ממכר. פתאום אתה צופה בחיים שלך, בהתחלה בפיסות מהעבר ואחר כך על היום יום ומנסה לתת בזה חיים שמעבר. למצוא פתאום זווית מבט או איזו הסתכלות שיש בה כדי להפוך את הפרטי לכללי, למשהו שהוא לא רכילות עצמית, אלא סוג של נתינה מכוונת. קשה להבין כמה פעמים עברתי על הטקסטים האלה. על 'על ירושה ודברים אחרים' שהוא החלק הראשון בספר שגם נכתב יחד עם הספר "האב" בשנת 2009, עברתי עשרות פעמים אם לא יותר. כל פסיק, כל נקודה עברו כל כך הרבה קריאות ושכתובים. הכול נפתח באיזה זרם תודעה כל בוקר, לפעמים גם 2000 ו-3000 מילים עד שהיד ממש כאבה ולא הצליחה יותר להקליד, אחר כך עבר הטקסט 17 פילטרים ומסננות וסינונים ושוב ושוב ועריכה עם העורכת ואחר כך עם יואב. אחרי כל זאת זה עדיין נשאר תענוג".

 

דה-פרסונליזציה מאת גיל ססובר, הוצאת מסדה, 182 עמודים, מחיר לצרכן  59 ₪, להשיג בכל חנויות הספרים.

 

הרזיגנציה השקטה מאת גיל ססובר, הוצאת הספרים מסדה, 73 עמודים, מחיר לצרכן 59 ₪. להשיג בכל חנויות הספרים.

 

האב מאת גיל ססובר, הוצאת הספרים מסדה, 144 עמודים, מחיר לצרכן 59 ש"ח, להשיג בכל חנויות הספרים.

 

בוקר טוב אלץ היימר מאת אמנון שמוש

"במשך שבע שנים תמימות, נעימות ואפופות חרדה ותקווה, הייתי פוקח עיניי כל בוקר ואומר בקול לאשתי שלצידי "בוקר טוב, חנה!" ומוסיף, בלי קול, ביני לביני (בעצם, ביני לבינו) בוקר טוב, אלצ היימר! התייחסתי אליו כאל אדם ששמו הפרטי  אלץ ושם משפחתו היימר, והוא מאיים בעוצמה רבה על מוחה של חנה ועל הזוגיות הממושכת והמושלמת שבינינו. הודעתי לו שאני מתכוון להתמודד איתו בכל כוחות הגוף והנפש שלי" – כך נפתח הספר הכי מרגש ומעצים שקראתי השנה. ספר שכל עמוד שבו הוא אהבה ונתינה. ספר העוסק בכנות רבה, באומץ לב ובנכונות לשתף את הקוראים באתגר היומיומי שבטיפול בחולה אלצהיימר.

מחלת האלצהיימר היא אחת המחלות הקשות והמעציבות במיוחד לבני המשפחה המטפלים בחולה. אמנון שמוש מספר על הדרך הארוכה שנמשכה שנים רבות. הוא מתאר את אשתו, את חייהם יחדיו לפני מחלתה ולאחריה. הוא מספר על הקושי אבל גם על השמחה והאושר שיש ביניהם. הוא מספר על האופנים בהם ניסה להרחיק את מר אלץ היימר מחייהם ועל המלחמה העיקשת שניהל. הוא חולק איתנו את הטוב והפחות טוב. את ההידרדרות המתמדת במצבה ואת התקווה.

"זיכרונותיה של חנה אמנם מתפוגגים והולכים, אבל האדם החולה אינו נעלם, חנה עדיין שומרת את מקומי בחייה ואת מקומה בחיי". כך מספר אמנון, אך אלץ היימר מנסה להשתלט. ואני הקוראת, כל כך מקווה שיהיה טוב יותר, למרות שיודעת היטב שלא כך יקרה. המחלה גרמה לכך שמאישה חכמה ופיקחית שקראה את כל יצירותיו של אמנון וביקרה אותם בחדות קולעת היא איבדה את היכולת וההבנה. תכונות ילדותיות החלו להתבלט אצלה וגם וגם הבכי והצחוק הופיעו בקלות וללא סיבה. אמנון כותב שהוא חש שהוא זה שנשאר הקשר והגשר היחיד בינה לבין העולם.

אך לא רק עצב ואובדן מצאתי בספר. גם הומור וחיוך. שמחה ושיתוף. לאהבה יש כוח ועוצמה והיא עוזרת להתגבר על הקושי והכאב- זה המסר שעבר אלי. כך כותב אמנון בסיום " כל יום נוסף של התמודדות הוא מתנה משמים. אני מקווה שגישתי זו לחיים, לזוגיות ולמחלה האיומה, תקל את החיים על קוראים הנמצאים במצב דומה". ואני אומרת שלא רק למי שנמצא במצב דומה. כי ההשראה, התובנות, האהבה והחיבור שיש בין בני הזוג ישפיעו לטוב על כל מי שיקרא.

אמנון שמוש נולד בשנת 1929 בעיר חאלב היא ארם-צובא שבסוריה. אביו נפטר כשהיה בן תשע, ואמו עלתה לארץ ישראל יחד עם אמנון ואחיו יצחק, שהוזמן ללמד באוניברסיטה העברית. אח נוסף, טוביה שמוש, שעלה לארץ קודם לכן, היה אף הוא סופר ומתרגם. לאחר העלייה, התגורר בתל אביב ולמד בגימנסיה הרצליה. התגייס לפלמ"ח ב- 1946, וכעבור שנה היה ממייסדי קיבוץ מעיין ברוך.  למד באוניברסיטה העברית בירושלים, והשתתף במלחמת העצמאות כחייל בירושלים הנצורה. שמוש מתגורר במעיין ברוך עד היום. בקיבוץ עסק ברעיית צאן, היה מזכיר הקיבוץ והדריך קבוצות נוער עולה. בהמשך, עבר לעסוק בחינוך, לאחר שהשתלם בבית ברל ובאוניברסיטה העברית, ואף היה מנהל בית הספר התיכון האזורי. נשוי לחנה, אב לשלושה וסב לשישה. בזקנתו הידרדרה מאוד ראייתו, עד מצב של עיוורון. חרף זאת - הוא מוסיף לעסוק בכתיבה ספרותית.

אמנון שמוש זכה שלוש פעמים בפרס ראש הממשלה לסופרים עברים, בשנים 2000, 1997, 1979; בפרס ירושלים ע"ש עגנון (1979); בפרס שלום עליכם (1986); בפרס ויצו-צרפת (1986); בפרס נוצת הזהב על מפעל חיים בספרות מטעם אקו"ם  (1999); בפרס נשיא המדינה לספרות (2001) ובפרס משרד התרבות על שם אריק איינשטיין (2014).

"בוקר טוב אלץ היימר" מאת אמנון שמוש, הוצאת "מסדה", 198 עמודים, מחיר מומלץ 59 ש"ח, להשיג בכל חנויות הספרים.