הר האושר- אמיר גוטפרוינד

ספרו האחרון ' הר האושר' הינו מתנת הפרידה של אמיר גוטפרוינד לקוראיו. אני מחזיקה את הספר, קוראת עמוד ראשון ויודעת שזהו, לא יהיו יותר ספרים שלו ועצוב לי. אני מניחה את הספר בצד, לא מסוגלת להמשיך לקרוא. ממתינה שיחלוף העצב. ברור לי ששם הספר אינו מעיד על תוכנו. יודעים היכן נמצא הר האושר? מצפון לכנרת. זה ההר בו דרש ישו את דרשתו העיקרית למאמיניו. האם האושר שייך למאמינים? למאמינים במה?

גיבוריו של ' הר האושר' הם מרצה שבדי שבילה בנערותו בישראל וחוזר אליה לשבוע של הרצאות ושירי, רווקה ישראלית מבולבלת המחפשת את דרכה בחיים. אך, עוד ועוד דמויות מתווספות אליהם. דמויות שמדהימות, מפליאות ומעבירות אותנו לעבר מאורעות בעבר, מעשים שקרו, מלחמות, מאבקים והישרדות. אנחנו נעים עם הגיבורים לארצות רבות- שבדיה, צרפת, פרגוואי, שוויץ, ישראל. בספר יש עיסוק בניאו נאצים, בגזענות, ביבשות אבודות וכמיהה אל עבר שאבד. ההווה והעבר אחד הם. היומיומי והנשגב מעורבים זה בזה ומהעמוד הראשון ברור לקורא במה יעסוק הסיפור כיוון שהמרצה המוזמן לשאת הרצאה על "ליל הבדולח" בבית הכנסת בסטוקהולם מתבלבל בין דוושת הדלק לבלמים ומנפץ חלון ויטראז' נדיר של אמן ידוע.

אין כמו גוטפרוינד לברוא דמויות אמינות, מרתקות וחיות. הבלתי אפשרי הופך אצלו לאפשרי ואני הייתי מרותקת לסיפורי הדמויות הרחוקות ממני, אך האנושיות כל כך. הסובלות, נאבקות ושורדות. החיבור בין הדמויות הוא מדהים בעיניי, הרי מה הסיכוי שיפגשו, מה הסיכוי שיהיה קשר ביניהם והנה המופרכות הופכת לאפשרית.

הסיפור מתמודד גם עם מה שקורה כעת באירופה. כך אומר אביה של שירי, מדען ישראלי החי בשוויץ, על אירופה " אירופה הזו מרושעת, וכשגרים כאן גם מבינים שהיא גוועת, נחלשת, חולה. הם מפחדים מן המהגרים שכובשים אותם, אך אינם יכולים להגיב. אם יעשו את מה שהם באמת רוצים לעשות, לו יוכלו להחזיק בדעות שהופכות אותם לתרבות נאורה, נבדלת מגיהינום הברבריות שמסביב" – אמירה אחת מיני רבות המאפשרת לי התבוננות ומחשבה על העולם בו אנו חיים.

יש בספר אירוניה, הבנה לנפש האדם, חיוך, אופטימיות וגם עצב וחוסר אונים. לא תמיד שולטים הגיבורים על גורלם. הם נעים ונדים נכנעים לכוחות חזקים מהם. כך היא המציאות. כך גם לגבי האמונה הנוכחת בספר. אני יודעת שזה ספר שאחזור אליו, שמלוא משמעויותיו עבורי מצריכות בירור נוסף. שבוודאי יש איזכורים של אירועים ויצירות שעדיין לא עליתי עליהם.

הסיפור עוסק בישראליות על צדדיה השונים, אך גם על איך אנו נתפסים מבחוץ. סמואל- המרצה השבדי נקלע לסיטואציה של צפירת יום הזיכרון והאופן שבו מתוארת אותה סיטואציה לא פשוטה כלל ומעוררת מחשבה.

ספר חכם, אנושי, אופטימי לעיתים ולדעתי גם נבואי. העתיד שהוא מנבא לבני האנוש העציב אותי. מומלץ, מאד מומלץ.

אגדת ברונו ואדלה- אמיר גוטפרוינד

מדוע אגדה? לכאורה, ספר מתח שיש בו חוקרי משטרה, רוצח סידרתי אחד, דמויות חשודות ונרצחים מעניינים. אבל, לא, כולם עטופים במעין ערפל של מסתורין פנטסטי. לא מפוענחים עד הסוף, נמצאים במעין מציאות חלופית שבה יש לחלומות ולדמיונות מקום נכבד.

גוטפרוינד מחבב את גיבורי ספרו, גם את ה"רעים". כתיבתו היא אנושית וחומלת. לא סתם רוצחים. יש סיבה. הרגשות הם העיקר. האהבה, הקינאה, הנקמה. אי אפשר שלא לחבב את גיבור הספר השוטר יונה מרלין (קוסם?) שכמו כולם מחפש קופונים בהנחה, עסוק בטרדות גידול ילדים, אבהי וחכם. ויש את זואי הסוררת ואת ראי המומחה לגרפיטי, קצת אחרים, בודקים גבולות.

אז במה עוסק הספר? יש לי כמה תשובות לזה. אבל, בעיניי, כאן העיקר-

לקראת סיום הספר חולם אפרים השותק חלום לא לו. בחלומו שואל ברונו שולץ " ועתה אני שואל את עצמי אם כשהורגים את האדם- האם האהבה שהוא אוהב נעלמת מיד כמו האור שנמשך ונעלם לתוך המנורה ברגע שהוא כבה, או שכמו פרח שמפיץ את ריחו, גם אם מגף ירמוס אותו הריח יישאר אחריו? אני תוהה, שלמה, מה יהיה על אהבותי אחרי מותי? "    

" ובאשר ליצירה שלי, אני באמת תוהה. אחרי מותי, האם היא תיעלם או תתקיים? מה דעתך, שלמה? האם יש סיכוי שהיצירה שלי תמשיך לנדוד בעולם הזה, באפלה... כמו ריחו הנשאר של פרח?"

מה באמת? אני שואלת את עצמי- מה יקרה לאהבותיי, לרגשותיי, למעשיי? האם יהיו לאבק פורח?

גוטפרוינד שואל אותנו ואת עצמו שאלות על מהות ותכלית הקיום האנושי. שאלות שכל אחד מאיתנו ייתן לה תשובה הקשורה לאמונותיו. גם הסופר עונה לשאלות ששאל ודרך התשובה לשאלה השנייה העוסקת ביצירה, ניתן להסיק מה תשובתו לשאלה הראשונה. אבל, רגע, תכף אחזור לתשובה....

גוטפרוינד כתב ספר מחווה לסופר היהודי ברונו שולץ שנרצח בשואה והשאיר אחריו 2 קבצי סיפורים. באפילוג הוא כותב שכבר שנים רבות הוא עוסק בברונו שולץ. קורא שוב ושוב את סיפוריו וידע תמיד שיכתוב ספר שיוקדש כולו לדמותו של ברונו, אך לא ידע שיהיה זה ספר העוסק ברוצח סידרתי. הוא לא הסופר היחיד שנכבש בקסמו של ברונו שולץ. גם דויד גרוסמן עסק בו ובספריו בספרו " עיין ערך אהבה".

אני אוהבת את כתיבתו של גוטפרוינד הכותב בשפה עשירה, מענגת ומלאה בדימויים מקוריים המאלצים אותי להפסיק לקרוא ולהתחיל לדמיין. אין עוד הרבה סופרים שזה קורה לי איתם. למשל: " היא הקשיבה לו. חייכנית. עיני סנאי המבקש אגוזים"- ומיד אני חושבת על סנאי קטן מושיט את כפותיו הקדמיות. או " הוא חש בחילה וקיווה לקפה. סביב לו, על כל הצמרות, כאילו סטר הבוקר לציפורים וחילץ מכל עבר מקהלות ציוצים". ויש, כמובן, את ההומור המיוחד רק לו. העדין, המעלה חיוך. ויש העיסוק בנו, בישראליות. בעבר ובהווה היהודי.

ולסיום התשובה שנותן גוטפרוינד באשר ליצירתו של ברונו שולץ וכפי שאני רואה זאת, לאמנות בכללותה " ... מאז מותו הוא פרוש על פני עולם ומלואו, נסתר, כמעט שקוף, אך קיים לעולם ועד, ממשיך במלאכת הסיפור שלו דרך מכחוליהם ועטיהם של אמנים אחרים, כמעט שווה נפש למותו. "