פסטיבל עכו הוא אחד הפסטיבלים האהובים עלי
ואני מתמידה במשך שנים להגיע, לצפות בהצגות, במופעי הרחוב השונים ולטייל בסמטאות
עכו העתיקות. השנה, בעקבות השערורייה שפרצה לאחר פסילת הצגת "אסירי הכיבוש"
והחרם שהוכרז מצד היוצרים האמנותיים על הפסטיבל, תהיתי איך יהיה והאם יגיעו מבקרים
רבים כמו בשנים הקודמות.
לפי דברי המארגנים הגיעו לפסטיבל כ-150 אלף
מבקרים ותפוסת האולמות ב-11 ההצגות אליהן נמכרו כרטיסים עמדה על למעלה מ-90 אחוז.
בימים שביקרתי בפסטיבל אכן היה קהל רב והגשם השוטף בשעות הערב, לא הבריח אותו. זה
היה קהל שלא ראיתי בשנים קודמות. הרבה מאד דתיים שהגיעו במיוחד כדי לתמוך בפסטיבל לאחר
החרם שהוטל.
צילום- יוהאן שגב
מלבד 3 ההצגות שצפיתי בהן ותיכף אפרט
אודותיהם, נהניתי ממופעי הרחוב המגוונים. להקת BUTTERFLY GIRLS מסין הפליאה לנגן ולהביא את הצליל המיוחד של
סין, תוך שהן מנגנות על כלי מיתר סיניים מסורתיים. הילדים אהבו את המופע של שמבוקי
שכלל להטוטנות וליצנות. והיו האחים בזוז שרכבו על אופני כרכרה ועשו שמח.
הייתה תזמורת מוארת שהלהיבה והייתה שדרה של פסלים חיים שזכו לאהדה רבה בקרב הבאים.
אין ספק שההיצע היה רחב. 8 הצגות מקור ישראליות, 3 הצגות בינלאומיות ומעל 30 מופעי
רחוב.
ההצגות בהן צפיתי היו "בדרך לפסטיבל
עוצרים בוולגריה. "WOMAN" ו- עד אשר נמצא
מקום".
בדרך לפסטיבל עוצרים
בוולגריה
מחזה של יגאל אבן- אור שעוסק במה שקורה
מאחורי הקלעים ליוצרים המנסים לעסוק בתיאטרון ונוגע גם בנושא החרם על פסטיבל עכו.
זו הצגה אמיצה בעלת אמירות בוטות ופרובוקטיביות. הוולגריות שקיימת בהצגה משרתת
היטב את ההתרסה כלפי הממסד. יגאל אבן- אור לא מהסס להשמיע אמירות קשות למשל על
הצורך לפתח שרירי לשון כדי שאפשר יהיה ללקק לאנשים שידם נמצאת על ברז הקופה
הציבורית. הוא מצליח להביא את הקשיים שיש ליוצר להרים הצגה שהיא לא ממסדית ותוקף
גם את הקהילה האמנותית שהחליטה על החרם. הצגה מעניינת מאד ששחקניה הצעירים עוררו
בי אמפטיה גדולה. יש ביניהם כאלה שנראה לי שאראה אותם בהצגות נוספות. אני חושבת
שליטוש נוסף והמשך עבודה על ההצגה, תוך השמטת נושא החרם, יאפשר להציג אותה בהמשך בתיאטראות
בארץ ובהחלט שווה צפייה.
מחזה ובימוי: יגאל אבן- אור
שחקנים: תום גורנברג- ירקוני, ספיר זאבי,
ליהי לאופר,הדס מירון, נעמה מנור, גל ניסים, שגיא פלד, צחי צפריר, נתנאל קפקא,
אמיר שני- גילון.
מוסיקה מקורית: נעם בוכריס
WoMan
ההצגה עוסקת בסיפורו של גבר המשנה את מינו
כדי למצוא אהבה. ניתוח שינוי המין אותו הוא עובר, ללא דרך חזרה, מעלה ספקות קשים
בנוגע לצעד שעשה. הסיפור מסופר על ידי שחקנית נשית שמנסה למצוא את מקומה והספק
מגולם על ידי דמות גברית ששואל את השאלות, מתווכח ומהרהר בצעד שנעשה. הרעיון של
ההצגה מצוין ומרתק. הביצוע, פחות. השחקנית הנשית הייתה דרמטית מאד, הכל בצעקה,
במחוות גדולות ולא היה איפוק שהיה כה נחוץ. השחקן הגברי, לעומת זאת, היה מעולה. אהבתי
את השילוב של ריקודי הטנגו, אהבתי את משחקי האור והצל ואני חושבת שזו הצגה חשובה
שמעלה נושא של בחירה ומשמעותה, עם כל האספקטים שמסביב.
בימוי: אלכסנדר קפלן
שחקנים: ללניה
נסטרוב, רפאל האוגס וניקולאי מיקיטין.
תלבושות: ילנה ווקסלר
במסגרת התיאטרון העירוני
"מטרה" באריאל.
עד
אשר נמצא מקום
הצגה לנשים בלבד וזה על
פי בקשת השחקניות הדתיות. ארבע נשים מעלות תכנים אישיים ובדיוניים הנוגעים בחייהן.
ההצגה היא יצירה מקורית של שלוש בוגרות מכללת
אמונה ובוגרת אחת מבית צבי. הצגה מעניינת, אך לדעתי, נגעה בזהירות רבה מדי בנושאים
המעסיקים נשים כמו גידול ילדים, זוגיות והטרדה מינית. קצת יותר אומץ ופתיחות היו נחוצים.
היו קטעים שאהבתי יותר והיו פחות ואין זה נובע מהיותי אישה חילונית.
יוצרת ובימאית: עינת קירשנר- גולברג
שחקניות יוצרות: שירה כהנא, ליאת לייבוביץ', זהבית קרן, תמר פוגטש.
להתראות בשנה הבאה ובתקווה שזה יהיה ללא חרמות וללא מסרים מוכתבים
ממעל. רק
.
התמונות נראות מקסימות.
השבמחקהשנה הגעתי לפסטיבל כי היה לנו מה לראות....
הייתי בפסטיבל עם הורי לפני שנים - ולא היה לנו מה לראות - כי הכל היה דברים שלא התאימו... ברחוב דווקא היו מופעים שונים - גם בשעות היום (ולאן התפלאתי שהשנה לא היה שום דבר - מה גם שבערב כבר קר... בקיץ באמת הגיוני לא לעשות מופעי רחוב ביום - אבל בסוכות נראה לגמרי מוזר...)
אבל היה גם משהו אנטי (הפגנות שמאל למשל...) ומאז לא הגענו לפסטיבל - למעט השנה... מקווה שנוכל להגיע גם שנה הבאה.
היו מופעי רחוב מוצלחים השנה ולמרות הגשם הם היו הצלחה. מאחלת לנו פסטיבל מוצלח גם בשנה הבאה. תודה על תגובתך.
מחק