הכרתי את מרכז "נא לגעת" מפרסומים שקראתי אודותיו. ידעתי שמדובר במסעדת חושך, שהמלצרים הם עיוורים וידעתי שיש שם תיאטרון ששחקניו הם בעלי מוגבלויות. לא ידעתי שאחווה שם חוויות מרגשות, מדמיעות ומעוררות מחשבה על עצמי , על אמונה, על הכוח לפעול ולנצח.
אתם שואלים, בוודאי, מהו מרכז "נא לגעת"? זה מרכז הפועל בנמל יפו ומשלב בתוכו בית קפה, מסעדת חושך ותיאטרון. כל הפעילויות מופעלות על ידי בעלי מוגבלויות. הקפה מופעל על ידי חרשים, המסעדה על ידי עיוורים והתיאטרון על ידי אנשים הסובלים מתסמונת ' אשר'- אלו אנשים הסובלים מלקויות שמיעה וראייה גם יחד והתקשורת איתם מתבססת על מגע. מכאן גם בא שם המקום "נא לגעת".
למרכז מספר מטרות- לשלב ולקדם בעלי מוגבלויות בחברה, להעביר למבקרים ערכים של סובלנות, קבלת השונה, פתיחות והבנת האחר. האם הם מצליחים בכך? לדעתי, מצליחים מאד וגורמים לקהל שמגיע להבין, להתקרב ולתפוס אחרת את בעלי המוגבלויות שחיים בחברה וזאת לא על ידי הסברים שעשויים להיות משמימים אלא על ידי מתן האפשרות לחוות ולו לרגע את חווית החיים של בעלי מוגבלויות. להיכנס לשעה קלה לתוך חייהם ולהזדהות איתם וזו חוויה שאין דומה לה.
נסו לדמיין לעצמכם אכילה בחושך מוחלט. קשה, נכון? במסעדת black out זה בדיוק מה שעשינו. חווינו איך זה לאכול בחושך מוחלט. שום ניצוץ אור. עיניים פקוחות לעלטה. זה מפחיד בתחילה אך גם מרגש. לפתע הבנתי איך זה מרגיש כשלא רואים ונאלצים לוותר על הראייה. מסעדת החושך היא היחידה בארץ. בעולם קיימות 10 מסעדות כאלה. את בחירת המנות עשינו לפני כן. אני בחרתי למנה הראשונה חציל ולשנייה דג בורי על מצע של מג'דרה. קיבלתי גם שתייה קלה וניתן להוסיף יין מתוך מבחר גדול של יינות. המלצרית המקסימה שלנו, כבדת ראייה, הכניסה אותנו למסעדה בשורה והושיבה אותנו במקומותינו. הסבירה לנו היכן כלי האוכל, הכוסות, הסכו"ם ותוך כדי מישוש הצלחנו למצוא הכל. כשרציתי לשתות מים פשוט הכנסתי אצבע לכוס וכך מזגתי לעצמי בלי לחשוש שהמים ישפכו. בתחילה ניסיתי לאכול עם מזלג וסכין לבסוף ויתרתי ואכלתי עם הידיים. הרי אף אחד בין כה לא רואה ואפשר ליהנות ולאכול עם הידיים. תאמינו לי שהאוכל באופן כזה הרבה יותר טעים. פירור לא נשאר בצלחת. נוכחתי לדעת שכאשר לא רואים, מתאמצים יותר להקשיב. נראה לי שדיברנו בקול רם יותר. גם חוש הריח והטעם מתעצמים. האוכל היה לי טעים מאד. תזמינו את החציל, תאמינו לי, מעדן. כשיצאנו מהמסעדה לקח לי מספר דקות להתרגל שוב לאור. יש שקט בחושך ומרחב. הבנתי שהרגשתי נוח בחשיכה. לאחר ההסתגלות הראשונית היה די נעים בחושך ולא קשה. ברור שהידיעה שאחר כך יגיע האור תורמת מאד לתחושה זו. קינוחים אכלנו בחוץ. אני אכלתי מלבי מצוין. טעמתי גם משאר הקינוחים שהיו טעימים מאד.
בצילומים - מנות שאכלנו במסעדה
השלב הבא היה צפייה בהצגה "לא על הלחם לבדו" ששחקניו סובלים הן מעיוורון והן מחרשות. השחקנים מכניסים אותנו אל חייהם ומספרים על חוויותיהם בעולם של חשיכה ושקט. תוך כדי לישת בצק והכנת לחם אנחנו שומעים על חלומותיהם, על המציאות היומיומית שלהם, על הזיכרונות ועל הבדידות. זו הצגה מרגשת מאד שמאפשרת להבין במעט את עולמם של השחקנים. בעיניי, זו הצגה שיש בה תקווה וכוח. היא אפשרה לי להבין כמה חזקה היא רוח האדם, כמה אפשרויות ויכולות יש בנו. גם במצב כה קשה ניתן לחיות וליהנות ולאהוב. הכל אפשרי.
הצילומים מההצגה באדיבות מרכז "נא לגעת"
אחד עשר השחקנים יחד עם המתורגמנים יצאו להופעות בלונדון, ניו יורק, סיאול ועוד וקצרו שבחים רבים. החזרות להצגה ארכו שנתיים ובמהלכם נבדק איך ניתן לאפות לחם ולהתאים אותו למשך הזמן המשותף לשחקנים ולקהל ונמצאו דרכים לתקשורת קבוצתית כשהמתורגמנים מתנסים בשפת הסימנים ובחווית החושך והשקט של השחקנים.
השנה ישתתף התיאטרון בפסטיבל תיאטרונטו המתקיים בפסח והשחקנית בת שבע רבנסרי- חרשת -עיוורת תופיע בהצגת יחיד בשם "תגידי תפוז". אותי זה מסקרן מאד ואני מקווה להגיע ולצפות.
אני חושבת שכל אחד חייב לעצמו להגיע למרכז, לצפות בהצגה ולאכול במסעדה. הביאו גם את הילדים. זו חוויה שממשיכה ללוות זמן רב לאחר מכן ומעוררת הבנה וקירבה לאחר ולשונה, תוך כדי הכרות גם עם הכוחות הטמונים בנו והיכולות להתמודד עם חוסר וקושי.
אני מצרפת לינק לאתר כדי שתוכלו להתרשם ולהזמין מקומות.
