יום חמישי, 18 ביוני 2015

הרומן הרומנטי כרב מכר. על "אהבה בסמטת ג'מייקה" של סמנתה יאנג



הרומן הרומנטי העכשווי די דומה לאלו שקראתי אי אז בימי ההתבגרות. היא מתאהבת בו, הוא מרוחק ולא מושג. היא עדינה וביישנית. הוא גברי ומנוסה. נראה לי שכולנו מכירות את סיפור המסגרת ויודעות איך זה יגמר. לא זה מה שחשוב. הדרך לשם היא המעניינת.

הכי קל עבורי לגחך בהתנשאות ולכתוב שמדובר בצרור שטויות רומנטיות מסוג האגדות השוביניסטיות בהן הגבר הוא החזק והחכם והאישה הביישנית והנכבשת. לא שזה לא נכון אבל, בספר מהסוג הזה החוקים ידועים. אנחנו יודעות במה מדובר ובכל זאת בוחרות לאסוף מהמדף.

מדוע? מה יש ברומנים הרומנטיים שהופך אותם לרבי מכר? סמנתה יאנג כתבה ספרים קודמים באותו ז'אנר וכולם הפכו לרבי מכר וכפי שכתוב על עטיפת הספר " כבשו את לבבות הקוראים בארץ ובעולם" האם זה מכיוון שהקוראים אוהבים סיפורי אהבה מתובלים בארוטיקה ותשוקה ויודעים איך זה ייגמר? או שאולי זה התחליף לאגדות ילדותנו? סינדרלה העכשווית המחפשת את גבר חלומותיה. אולי ויתרנו על האם החורגת המרשעת ועל תפוחים מורעלים אבל לא ויתרנו על חלום האהבה הרומנטית, על חלום הנסיך על הסוס הלבן.

ספרים אלו מציעים סוג של בריחה מהמציאות. שיברון הלב ייגמר תמיד בהפי אנד. הגבר ייווכח בטעותו, יתאהב נואשות בזו שדחה בתחילה, המשברים יפתרו וכבר שומעים את דנדון פעמוני החתונה ברקע. הנסיכה אילפה את הזאב הרע והפכה אותו לחתלתול לא מזיק.

אז מי שרוצה לקרוא על אוליביה הביישנית וחסרת הבטחון המנסה להתגבר על חוסר המזל שלה עם גברים ועל נייט החתיך המהמם הנותן לה שיעורים באמנות הפיתוי כדי שתוכל להתגבר על בישנותה ועל הדרך לקרוא כמה תיאורי סקס תשוקתיים עד הסיום הידוע. זה הספר.

הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר

תרגום- ארז אשרוב

 

יום שבת, 13 ביוני 2015

תינוקות לא מוצאים בסופר- אורנה לנדאו



איפה מוצאים תינוקות? אולי בסופר?

קיבלתי בדואר את ספרה החמוד והמשעשע של אורנה לנדאו " תינוקות לא מוצאים בסופר".

קראתי והתאהבתי במשפחה המיוחדת והמצחיקה ובאיורים המקוריים של עמר הופמן.  לנדאו מספרת על אמא שיש לה שלושה בנים אהובים מאד - מחמלי, מחמדי ובבת עיני (איזה שמות, הא? J)אבל היא רוצה גם בת קטנה לפנק ולשחק איתה וכל המשפחה יוצאת לחפש תינוקת בכל מיני מקומות עד שמסתבר שתינוקות מגיעים ממקום אחר לגמרי.

גם לי יש שלושה בנים וגם אני רציתי בת חמודה כזו לפנק ולשחק. אבל, מכיוון שלא מצאתי אחת כזו לא בסופר ולא על שפת הים, השלמתי עם המצב וחיכיתי לנכדות.

בניי כבר בגרו וזו הייתה אחת הפעמים שממש הצטערתי שאני לא יכולה לשבת איתם ולהקריא להם את הספר המקסים הזה. עוד קצת ואוכל להקריא אותו לנכדותיי.

לנדאו מספרת שהספר נולד כסיפור לפני השינה לבתה הצעירה. בת קטנה לאחר שלושה בנים. היא סיפרה לה את הסיפור מתוך רצון לתת לה תחושה של אהבה וביטחון וגם להצחיק קצת את עצמה.  לדעתי, הצליח לה בגדול. לפחות איתי. נו, מה, גם אני ילדה לפעמים והסיפור הזה הצחיק ושימח אותי ולו היה לי הספר הזה כשבניי היו קטנים ועמדתי ללדת זה היה נהדר. אני חושבת שהאיורים של עמר הופמן הם חלק אינטגרלי ומשלימים את הסיפור באופן מושלם.

ולסיום  שאלה- האם אתם יכולים לנחש איזה שם נתנה המשפחה לבת הקטנה?

 

תינוקות לא מוצאים בסופר- אורנה לנדאו

איורים- עמר הופמן

עריכה- יעל גובר

עיצוב ספר- אורית רובינשטיין

הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר 2014

יום רביעי, 10 ביוני 2015

המיילדת מוונציה- רוברטה ריץ'



רומנים הסטורים תמיד מסקרנים אותי. כאשר הם טובים אפשר לחזור אחורה בזמן לארצות זרות, לתקופות שונות, לחיים שהתקיימו אז ולאנשים שחיו אחרת לגמרי.

"המיילדת מוונציה"- הוא סיפור דמיוני שמתרחש במאה ה-16 על מיילדת יהודיה המתגוררת בגטו של וונציה ואשר בעלה שבוי במלטה אחרי ששודדים תקפו את ספינת המסחר בה הפליג. באחד הלילות מגיע אציל נוצרי לביתה ומתחנן לפניה לעזור ליילד את אשתו, למרות שבכך היא עוברת על החוק ועלולה להסתכן בעינויים קשים ולסכן את כל יהודי הגטו. חנה מסכימה ודורשת סכום גבוה שבעזרתו תוכל לפדות את בעלה מידי השודדים. בינתיים, במלטה, מנסה בעלה יצחק לשרוד בכל האמצעים העומדים לרשותו ומקווה שאנשי הקהילה יצליחו לפדות אותו. חנה ויצחק צריכים לנווט את דרכם בעולם שרודף יהודים ורואה בהם אשמים בכל דבר שקורה. היהודים הם השעיר לעזאזל האידאלי. הם נדרשים ללבוש כומתות אדומות כדי שניתן יהיה לזהות אותם. שערי הגטו נסגרים לאחר שקיעה ואף אחד לא יכול להיכנס או לצאת. המקצועות הפתוחים לפניהם הם מסחר בבגדים יד שנייה והלוואות.

וונציה ומלטה של המאה ה-16 מתעוררים לחיים. רוברטה ריץ' מתארת באמינות רבה את השוני בין הרבעים הצפופים, הקודרים ומלאי הזוהמה של הגטו היהודי לבין ארמונות השיש המפוארים והאלגנטיים של עשירי וונציה וחיי השודדים במלטה. כשהרומן הזה יהפוך לסרט הוליוודי ואני בטוחה שזה יקרה תהיה לסרט תפאורה נהדרת- תעלות מלוכלכות, ארמונות פאר, בתי גטו מדכאים, אצילים, זונות, שודדים, עבדים וגם מגיפה שמשתוללת בעיר וונציה. זו עלילה שמחייבת סרט הרפתקאות ויש בה את כל מה שצריך לסרט תקופתי כזה.

מבנה הרומן עשוי באופן שמושך לקריאה. בפרקים עוקבים עוסק כל פרק או בחנה או ביצחק ומספר על הקורות אותם. פרק אחד עוסק בקורות חנה בוונציה ואחריו קורות יצחק במלטה. הטכניקה הזו הצליחה להחזיק אותי במתח וברצון לדעת מה קורה הלאה. האם תצליח חנה ליילד את התינוק? האם יצליח יצחק להימלט? איך יישאר בחיים? יש איזון נכון בין העלילה למתח והקצב נשמר על ידי דיאלוגים מהירים, אמינים ומשכנעים.

נהניתי מהספר ומהעלילה ו"סלחתי" לסופרת על אי הדיוקים שמצאתי מבחינת ההתייחסות לדת. נראה לי שהסיום מותיר פתח להמשך ועוד נקרא על המיילדת מקונסטנטינופול.

התירגום המוצלח הוא של סמדר מילוא.

"המיילדת מוונציה"

רוברטה ריץ'

הוצאת: כנרת, זמורה ביתן, דביר

יום שישי, 5 ביוני 2015

סלט קינואה וירקות שורש



סלט קינואה וירקות שורש

סלט מרענן, בריא וטעים מאד. לא תוכלו להפסיק לנשנש.

מצרכים

1 כוס קינואה

3 גזרים

1 בצל אדום גדול

1 ראש סלרי גדול

1 שורש פטרוזיליה גדול

צרור פטרוזיליה + עלי סלרי

רבע כוס חמוציות ללא סוכר

רבע כוס פקאן

1 לימון

מלח, פלפל

אופן ההכנה

לבשל את הקינואה ב-2 כוסות מים. מרתיחים ומנמיכים את הלהבה ונותנים לקינואה להתבשל בערך כחצי שעה עד שכל המים נספגים והקינואה רכה. בינתיים, מקלפים את ירקות השורש וחותכים למקלונים דקים באורך אצבע ובעובי של חצי ס"מ. את הבצל חותכים לקוביות קטנות . מטגנים במחבת עם מעט שמו זית, ראשית את הבצל וכשהוא הופך להיות שקוף, מוסיפים את ירקות השורש- מקלוני הגזר, שורש הפטרוזיליה וראש הסלרי. מערבבים תוך כדי טיגון, עד שהמקלונים מזהיבים.

 
בצילומים- הקינואה לאחר הבישול וטיגון ירקות השורש

מוסיפים את הירקות לקינואה המבושלת. מקררים. לאחר שהתקרר , סוחטים לימון ומוסיפים את המיץ, מוסיפים את עלי הפטרוזיליה והסלרי הקצוצים דק (בערך 2 כוסות),החמוציות והפקאנים, מלח ופלפל.

בתיאבון.

 

 


יום חמישי, 4 ביוני 2015

במרכז "נא לגעת" ביפו תחוו חוויה מעשירה ומרגשת.


הכרתי את מרכז "נא לגעת" מפרסומים שקראתי אודותיו. ידעתי שמדובר במסעדת חושך, שהמלצרים הם עיוורים וידעתי שיש שם תיאטרון ששחקניו הם בעלי מוגבלויות. לא ידעתי שאחווה שם חוויות מרגשות, מדמיעות ומעוררות מחשבה על עצמי , על אמונה, על הכוח לפעול ולנצח.
אתם שואלים, בוודאי, מהו מרכז "נא לגעת"? זה מרכז הפועל בנמל יפו ומשלב בתוכו בית קפה, מסעדת חושך ותיאטרון. כל הפעילויות מופעלות על ידי בעלי מוגבלויות. הקפה מופעל על ידי חרשים, המסעדה על ידי עיוורים והתיאטרון על ידי אנשים הסובלים מתסמונת ' אשר'- אלו אנשים הסובלים מלקויות שמיעה וראייה גם יחד והתקשורת איתם מתבססת על מגע. מכאן גם בא שם המקום "נא לגעת".
למרכז מספר מטרות- לשלב ולקדם בעלי מוגבלויות בחברה, להעביר למבקרים ערכים של סובלנות, קבלת השונה, פתיחות והבנת האחר. האם הם מצליחים בכך? לדעתי, מצליחים מאד וגורמים לקהל שמגיע להבין, להתקרב ולתפוס אחרת את בעלי המוגבלויות שחיים בחברה וזאת לא על ידי הסברים שעשויים להיות משמימים אלא על ידי מתן האפשרות לחוות ולו לרגע את חווית החיים של בעלי מוגבלויות. להיכנס לשעה קלה לתוך חייהם ולהזדהות איתם וזו חוויה שאין דומה לה.
נסו לדמיין לעצמכם אכילה בחושך מוחלט. קשה, נכון? במסעדת black out  זה בדיוק מה שעשינו. חווינו איך זה לאכול בחושך מוחלט. שום ניצוץ אור. עיניים פקוחות לעלטה. זה מפחיד בתחילה אך גם מרגש. לפתע הבנתי איך זה מרגיש כשלא רואים ונאלצים לוותר על הראייה. מסעדת החושך היא היחידה בארץ. בעולם קיימות 10 מסעדות כאלה. את בחירת המנות עשינו לפני כן. אני בחרתי למנה הראשונה חציל ולשנייה דג בורי על מצע של מג'דרה. קיבלתי גם שתייה קלה וניתן להוסיף יין מתוך מבחר גדול של יינות. המלצרית המקסימה שלנו, כבדת ראייה, הכניסה אותנו למסעדה בשורה והושיבה אותנו במקומותינו. הסבירה לנו היכן כלי האוכל, הכוסות, הסכו"ם ותוך כדי מישוש הצלחנו למצוא הכל. כשרציתי לשתות מים פשוט הכנסתי אצבע לכוס וכך מזגתי לעצמי בלי לחשוש שהמים ישפכו. בתחילה ניסיתי לאכול עם מזלג וסכין לבסוף ויתרתי ואכלתי עם הידיים. הרי אף אחד בין כה לא רואה ואפשר ליהנות ולאכול עם הידיים. תאמינו לי שהאוכל באופן כזה הרבה יותר טעים. פירור לא נשאר בצלחת. נוכחתי לדעת שכאשר לא רואים, מתאמצים יותר להקשיב. נראה לי שדיברנו בקול רם יותר. גם חוש הריח והטעם מתעצמים. האוכל היה לי טעים מאד. תזמינו את החציל, תאמינו לי, מעדן. כשיצאנו מהמסעדה לקח לי מספר דקות להתרגל שוב לאור. יש שקט בחושך ומרחב. הבנתי שהרגשתי נוח בחשיכה. לאחר ההסתגלות הראשונית היה די נעים בחושך ולא קשה. ברור שהידיעה שאחר כך יגיע האור תורמת מאד לתחושה זו. קינוחים אכלנו בחוץ. אני אכלתי מלבי מצוין. טעמתי גם משאר הקינוחים שהיו טעימים מאד.
בצילומים - מנות שאכלנו במסעדה
השלב הבא היה צפייה בהצגה "לא על הלחם לבדו" ששחקניו סובלים הן מעיוורון והן מחרשות. השחקנים מכניסים אותנו אל חייהם ומספרים על חוויותיהם בעולם של חשיכה ושקט. תוך כדי לישת בצק והכנת לחם אנחנו שומעים על חלומותיהם, על המציאות היומיומית שלהם, על הזיכרונות ועל הבדידות. זו הצגה מרגשת מאד שמאפשרת להבין במעט את עולמם של השחקנים. בעיניי, זו הצגה שיש בה תקווה וכוח. היא אפשרה לי להבין כמה חזקה היא רוח האדם, כמה אפשרויות ויכולות יש בנו. גם במצב כה קשה ניתן לחיות וליהנות ולאהוב. הכל אפשרי.
הצילומים מההצגה באדיבות מרכז "נא לגעת"
אחד עשר השחקנים יחד עם המתורגמנים יצאו להופעות בלונדון, ניו יורק, סיאול ועוד וקצרו שבחים רבים. החזרות להצגה ארכו שנתיים ובמהלכם נבדק איך ניתן לאפות לחם ולהתאים אותו למשך הזמן המשותף לשחקנים ולקהל ונמצאו דרכים לתקשורת קבוצתית כשהמתורגמנים מתנסים בשפת הסימנים ובחווית החושך והשקט של השחקנים.
השנה ישתתף התיאטרון בפסטיבל תיאטרונטו המתקיים בפסח והשחקנית בת שבע רבנסרי- חרשת -עיוורת תופיע בהצגת יחיד בשם "תגידי תפוז". אותי זה מסקרן מאד ואני מקווה להגיע ולצפות.
אני חושבת שכל אחד חייב לעצמו להגיע למרכז, לצפות בהצגה ולאכול במסעדה. הביאו גם את הילדים. זו חוויה שממשיכה ללוות זמן רב לאחר מכן ומעוררת הבנה וקירבה לאחר ולשונה, תוך כדי הכרות גם עם הכוחות הטמונים בנו והיכולות להתמודד עם חוסר וקושי.
אני מצרפת לינק לאתר כדי שתוכלו להתרשם ולהזמין מקומות.