ספרה של יהודית רותם עוסק בכאן ועכשיו. תוך
שהיא מגוללת את סיפור חייהן של שתי נשים, שונות מאד זו מזו, עולים נושאים המעסיקים
את כולנו כאן. מצבם של העובדים הזרים, התייחסות לנשים, דת ואמונה, אהבה בגילאים
מבוגרים, ניצול והתעמרות.
יולי, נמלטת מאוקראינה יחד עם בנה הצעיר.
היא מגיעה לארץ כשהיא מתחזה לצליינית וכאן מתחילה לעבוד כעובדת ניקיון בבית קפה תל
אביבי. מאחור השאירה בעל בוגדני ואלים ואת בנה בן ה-12 עם אמה. עתידה אינה ברור
והיא חיה חיי מהגרת קשים ומאתגרים. רותם מתארת את קשייה של יולי, תוך שהיא יוצאת
נגד הגזענות, האפליה, ההתייחסות של הממשל לעובדים הזרים, האכזריות וההתעלמות. אך
יש גם טוב לב, אנושיות וחמלה.
" אבל כשהיא עומדת בתור הצפוף
בביקוריה בבניין הגבוה התקוע באמצע כביש סואן בתל אביב היא חשה בחריפות שהכול הכול
לא בסדר. לא בסדר שהיא הופכת לשקופה, לפרט אחד בתוך עדר אנשים מותשים ועגומי מבט.
לא בסדר שהיא וכל העומדים בתור נשאלים שאלות חטטניות ומשפילות מפי פקידים
משועממים, חסרי רגש ונטולי עניין בעומדים לפניהם. לא בסדר שליבה משתולל מרוב פחד,
מרוב אי ודאות, מהרגשה פנימית שהפעם, כן, זו הפעם, האישור לא יינתן לה, והיא תגורש
בחזרה אל ארצה, אל הייאוש והרעב. אל מלתעותיו של איגור". (מתוך הספר)
יולי פוגשת כאן גם אנשים טובי לב שעוזרים
לה. אבל, גם כאלה שמנצלים את חולשתה. אחד מהם הוא מאהבה של שלי- הגיבורה השנייה
בספר. שלי המבוגרת מיולי בשנים רבות, נטשה את חייה כחרדית ועברה לחיות בתל אביב.
היא נישאה בשנית לאיש שאהבה מאד ושנפטר ממחלה. לאחר שנים של חיים לבד היא מתאהבת
בגבר דתי, מלהיב, חכם ואוהב נשים. הגבר הוא החוט המקשר בין סיפורה של יולי וסיפורה
של שלי. סיפוריהן מסופרים בפרקים נפרדים ורק לקראת סיום הספר מתקיימת קרבה קצרה
בין 2 הגיבורות.
יהודית רותם מרבה להשתמש בציטוטים ממקורות
הרוח היהודיים, לעיתים באופן מוגזם. בעמוד אחד היא מזכירה את הלל הזקן ואת קאמי
ומביאה את הפיוט "ונתנה תקף" בתפילת מוסף של יום הכיפורים. (עמוד 35) אני
אוהבת ונהנית מהאזכורים המלומדים, אך התחושה היא שרותם נלהבת מדי והציטוטים לא
תמיד מקדמים או משביחים את העלילה. ולטעמי " תפסת מרובה לא תפסת".
דמותה של שלי שבתה את ליבי. אישה אמיצה,
חזקה ונבונה שהצליחה לממש את עצמה, תוך שהיא שומרת על הקשר עם בני במשפחה שנשארו
חרדים. הרומן שלה עם הגבר הדתי והנשוי מעמת אותה עם שאלות על אהבה, התאהבות, פרידה
ושברון לב. שאלות שנראה לי שכולנו שואלים את עצמנו. אהבתי והזדהיתי עם המסקנות
בסיפור.
"איש ואישה זכו- שכינה ביניהם,
לא זכו- אש אוכלתן. על פי מסכת סוטה
י"ז ע"א" (מתוך הספר.)
ועוד- כששלי מספרת לחברותיה על הרומן אומרת
לה אחת החברות "אוהו! הייתי כל כך שמחה להתחלף איתך! התאהבת, הרגשת!
חיית!"
סיפוריהן של יולי ושלי נטועים כאן. בחיים
הלא פשוטים של עובדים זרים ובחיים בין חילוניות לדתיות. כך אומרת הכותבת על
הגיבורה " גם היא מכירה בערכה של המורשת היהודית. אומנם לאחר שגילתה שיכולתה
הלמדנית אינה נופלת מזו של בעלה והחברותא שלו, על אף שהודרה, ככל הנשים, מהיכלות
הלימוד, היא דבקה בתמיהתה: איך יתכן ש"התורה " הקדושה, החשובה מכל
חשיבות, רוצה בהפיכת הנשים לשפחות חרופות? ולמה מטילים הגברים החרדים את עולה על
גב הנשים, ההרות ויולדות ומפרנסות ודואגות לביתן?"
לסיכום- העלילה עוסקת בסיפורי החיים של 2
נשים שונות זו מזו אך שתיהן אמיצות, מתמודדות וחזקות. תוך כדי סיפורן הקוראים
נחשפים לנושאים בהוויית חיינו כאן. נהניתי מהקריאה, נהניתי להתחבט בשאלות שעולות
ומתוך כך להרהר באופן ההתמודדות שלי.
מומלץ בחום.
"שובי נפשי" מאת יהודית רותם.
הוצאת עם עובד. 255 עמודים. 88 ₪.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה