שלושה ספרים חדשים ומעניינים. הראשון של
הצלם איתי בודל לוקח אותנו למסע מרהיב בישראל על מקומותיה ונופיה. כל זאת
במבט פנורמי שמראה לנו איזו ארץ יפה יש לנו. השני- של ש.פ.ז'ולייט מספר לנו
על ארץ בדויה ושמה שיגע ועל עלם ושמו פרא היוצא לתור את העולם והתובנות אליו הוא
מגיע במסעו זה. ספר מפתיע, מקורי, שמשמעויותיו הם מעבר לתוכן הגלוי והמפורש.
אחרון- משפט ריגול של משה רונן. עלילה בדיונית? לי היא נקראה אמיתית לגמרי.
ישראל במבט פנורמי – 70 מקומות ונופים קסומים מאת איתי בודל
אלבום מרהיב הלוקח את הקורא למסע בישראל. מהנה מאד לצפות בצילומים
היפהפיים ולהבין איזו ארץ יפה יש לנו. זהו אלבום מושקע ביותר, איכותי ומעורר
התפעלות. תופתעו לגלות שלא את כל האתרים והמקומות תכירו. אלבום אידאלי למתנות, לחברים
ואורחים מחו"ל, לחברות ועסקים, כמתנה נהדרת מישראל, לוועדי עובדים, לבר/בת
מצווה ולכל המטיילים והאוהבים את ארץ ישראל.
האלבום מציג את ישראל בצורה ייחודית ומרתקת, הממחישה את מגוון נופיה
ואתריה הקסומים וכולל 70 פנורמות של מקומות ונופים קסומים מכל רחבי הארץ: מהחרמון,
מטולה וראש הנקרה בצפון ועד הנגב והרי אילת בדרום. מאזור הערבה, ים המלח והבקעה
במזרח ועד אזור מישור החוף במערב.
להעשרת החוויה כל המקומות בספר מלווים בצילומים אינטראקטיביים וסיורים
וירטואליים ב- 360 מעלות, הסברים ומפה אינטראקטיבית להתמצאות. לצפייה סרקו את הקוד
המופיע ליד כל תמונה או בקרו באתר הספר www.israel70book.co.il
איתי בודל, נשוי, אב לחמישה
ומתגורר במרכז הארץ. צלם מקצועי, מעצב ומומחה אינטראקטיב. נולד בקיבוץ נתיב
הל"ה. שנות ילדותו בקיבוץ ובהמשך בעיר רחובות התאפיינו בעיסוק אינטנסיבי
במגוון רחב של תחומים יצירתיים. בגיל 13 החל להתעניין בצילום, עיסוק שנמשך עד
היום. את עיקר השכלתו המקצועית רכש כאוטודידקט בשילוב השתלמויות מקצועיות רבות
ומגוונות. בשנת 1993 פתח את הסטודיו שלו והחל לעסוק בצילום מסחרי, עיצוב והפקות
דפוס.
בתחילת שנות האלפיים היה מחלוצי העוסקים בטכניקות מתקדמות לצילום
פנורמי בפורמט דיגיטלי. בשנת 2005 הקים את חברת Panovision המתמחה בהפקות
איכותיות של סיורים וירטואליים ב- 360 מעלות והנה מהחברות המובילות והוותיקות
בתחומה בארץ.
"ישראל במבט פנורמי – 70 מקומות ונופים קסומים" הוא ספר
הצילומים השמיני של איתי בודל. בין ספריו הקודמים רבי המכר "ירושלים
בתלת מימד" בהוצאת ווקסברגר, "בית הבובות הוורודות" מאת פ. הרצוג
בהוצאת פלדהיים.
"ישראל במבט פנורמי – 70 מקומות ונופים קסומים" - צילום:
איתי בודל, הוצאת "דני ספרים". 160 עמודי כרומו בפורמט פנורמי, מחיר
לצרכן 178 ש"ח, להשיג בכל חנויות הספרים ובחנות
המקוונת של ההוצאה: www.siman-kria.co.il
"שיגע" מאת ש.פ. ז'ולייט
רומן מקורי, מפתיע ומעורר מחשבה. הסיפור עוסק בעלם ושמו פרא, המתגורר
במדינת שיגע. הוא מחליט לצאת למסע בעקבות מכתב דהוי שמצא בביתו ונכתב על ידי אביו.
במסעו הוא מגיע לקפיטליה ושם מתוודע לקרובי משפחתו, פוגש שלל דמויות וחווה מצבים
אבסורדיים. המסע מביא אתו תובנות חדשות והתבגרות.
הספר המלא בסמלים ומשמעויות, כתוב באופן פשוט ובשפה בהירה וקולחת.
העולם הבדיוני שבראה ש.פ. ז'ולייט נקרא טבעי לגמרי ודמויותיו אמינות. הריאליסטי
והבדיוני משתלבים אצלה באופן יפה לכלל יצירה המוהלת יסודות
פנטסטיים ביסודות מקראיים, ורוקע ומשבץ לתוכו מעשיות, מיתולוגיה ופילוסופיה.
סיגל ז'ולייט שיליאן-פדלון, ילידת אירן, 1973, היא בוגרת תואר ראשון
ותואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, לימודי אימון אישי במכון אדלר, בעבר
הייתה עורכת ועיתונאית וכיום מורה לספרות בחינוך העל-יסודי בסמינר הקיבוצים. שיגע
הוא ספרה הראשון.
"נולדתי
בטהרן, אירן ועלינו לישראל ערב המהפכה האיסלאמית בשנת 1979, כשהייתי בת 5. מיד
לאחר העלייה, רכשנו בית בנתניה ושם גדלתי עם ארבעת אחיי ואחיותיי. גרתי בנתניה עד
גיל 24 ואחר כך עברתי לגור בתל אביב, שם גרתי כ-15 שנים. לפני כחמש שנים חזרתי
ממגורים של כארבע שנים בלוס אנג'לס, שם עבדתי במשרד התיירות בקונסוליה הישראלית.
כשנה לאחר שחזרתי לארץ, התחתנתי עם בן זוגי, ועברנו לגור בזיכרון יעקב עד
היום".
סיגל
ז'ולייט שיליאן-פדלון מספרת כי הרעיון לספרה
"שיגע" "הבליח לפני כעשרים שנה, עת שהלכתי לאיטי ברחוב ארלוזורוב
בתל אביב, בדרך חזרה משיעורים באוניברסיטה. מאז ועד היום, במהלך כעשרים שנה, כתבתי
את הספר לסירוגין עד שהגעתי לתוצר הסופי שיוצא לאור היום. באופן כללי אפשר לומר
שלימודי הפילוסופיה והחשיבה הפילוסופית שלי היו ההשראה המרכזית לכתיבת הספר.
המוטיבציה הרגשית והרעיונית הייתה התחושה המרגיזה שבני האדם מעמידים פנים ועוטים
על עצמם מסכות".
מתוך
הספר: ביל חסר הבית החכם מספר לפרא על עברו האקדמי ומסביר לפרא מדוע הוא ייצור
כלאיים. זהו חלק מהמונולוג שלו: "אתה
מבין, פרא, בכל פעם שאתה לומד משהו חדש, אתה לובש בגד נוסף, מוסיף שכבה
חדשה, קליפה נוספת. והם, אלה הלבושים כאילו סערה עומדת בפתח, אומרים לך מה
ערב לאוזנך, מה ייגע בלבך, מה חכם ומה טיפשי, מה עליך לאהוב, את מי עליך
לשנוא, לאיזו קבוצה עליך להיות שייך, עד שאתה כבר לא יודע מי אתה, מה
רצית להיות, מה חלמת ומה גורם לך אושר. אהבה? מה פתאום שאהבה תגרום לך
אושר? האהבה היא זמנית, היא קונספירציה ביולוגית, חולשה פסיכולוגית. משפחה?
האושר האמיתי שלך הוא בספרים, בהרגשה שאתה גיבור בעיני עצמך כי אתה, שלא
כמו שאר נמוכי השכל, מבין שבני האדם חיים בעולם שהכול בו מקרי, שאין
בו השגחה או תכלית או שמחה אמיתית, כי השמחה שייכת לשוטים. קהילה? הקהילה
שייכת לאנשים בעלי צרכים פשוטים. ואלוהים? את אלוהים הס מלהזכיר."
"נולדתי
באירן בשנת 1973, והשם שנתנה לי אמי הוא ז'ולייט. כשהייתי בת 5, ערב המהפכה
האסלאמית באירן, נפילתו של השאה ועלייתו של חומייני, עזבנו הכול ובאנו לישראל. אני
זוכרת את היום שאבא שלי בא הביתה ואמר בבהלה לאימי: "מדלן, ארזי הכול, אנחנו
עוזבים". עלינו על הטיסה הישירה האחרונה שהייתה מאירן לישראל. אחר כך בוטלו
הטיסות הללו. העלייה לארץ הייתה משבר גדול, בעיקר לאבי שהתקשה להשתלב במנטאליות
החדשה, בחברה הישראלית שהיא פתוחה מאוד מבחינה מינית ומבחינת מעמד האישה בחברה
ובתוך המשפחה.
"אני
התאהבתי בישראל, התאהבתי בשפה העברית וביכולת לקרוא ולכתוב, יחד עם זאת, ישראל לא
קיבלה אותי יפה. אחיי ואחיותיי, אולי בגלל העיניים הבהירות שלהם שהקנה להם מראה
יותר אירופאי השתלבו היטב בחברה אבל אני הייתי ילדה דחויה: תלמידים לעגו, הציקו
ואף רצו להרביץ לי. באותם ימים, בשנות השמונים של ישראל, הסטריאוטיפים על
הפרסים בארץ חגגו וצחקו המון ברחוב ובתקשורת על "הפרסי הקמצן" ועל המבטא
הפרסי. התביישתי מאוד במוצאי. היה פער גדול בין חיי החברה שלי באירן לבין אלה
שבישראל.
"בספרי
"שיגע" היה חשוב לי לתת ביטוי לשם המקורי שלי ז'ולייט, בעיקר מתוך
התחושה שאם לא אעשה זאת, השם שנתנה לי אימי ייכחד לעולם. עניין השם מתקשר
לפרא, גיבור הספר ב'שיגע', שיוצא במסע אחר חיפוש זהותו ובמסע זה מתנתק ממקום
הולדתו ומחליף בשלב מסוים את שמו".
סיגל
ז'ולייט שיליאן-פדלון מסכמת: "אני חושבת שכדי להבין
לעומק את הספר, הקורא של 'שיגע' צריך להיות קורא אקטיבי. אני מעדיפה שכל קורא ייקח
את מה שהוא מרגיש או חושב לנכון. יש ב'שיגע' מסרים רבים שקשורים למפגש האדם
עם תרבות, אמנות ואקדמיה, מקום הכסף בחיי האדם, תחושת הניכור בחברה המודרנית
שעוסקת לעיתים בתפל ולא בעיקר, חיפוש אחר זהות אישית, תחושת שייכות, העבדות החדשה
וניצול העובדים בחברה הקפיטליסטית, איבוד האותנטיות והצורך לעטות מסכות בחברה,
ועוד".
"שיגע" מאת ש.פ.
ז'ולייט. הוצאת הספרים "ספרי ניב", 192 עמודים. מחיר לצרכן 78
ש"ח. להשיג בחנויות הספרים ובחנויות הספרים הדיגיטליות באינטרנט.
משפט ריגול מאת עו"ד משה רונן
דרמה משפטית, המתרחשת בשנת 1982. מאחורי דלתיים סגורות מתנהל משפטו
החסוי של אסיר X העיתונות מנסה לדווח כי יש משפט כזה - אבל נבלמת. איש-ציבור ידוע,
מרצה לספרות באוניברסיטת תל-אביב וכוכב טלוויזיה, חבר קיבוץ לשעבר, נעלם – ואיש
אינו יודע איפה הוא ושהוא מואשם בהריגת שלושה לוחמי מוסד ישראליים בפריז.
מזכיר לכם משהו? אמנם מדובר בעלילה בדויה אלא שלי זה נקרא סיפור אמיתי
לגמרי.
גיבורי העלילה הם ד"ר דן צבר (צימברט), עו"ד מוניקה אהרוני,
והשופטת שרה אחיטוב, סגנית נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב.
בספר מתוארים מהלכו המפתיע של המשפט, והיחסים הנרקמים בין
הנאשם-הידוען לבין עורכת-הדין הצעירה שהמדינה ממנה לו. הכל
במהלך משפט-סתר, שהעיתונות מנסה לדווח עליו - אבל נבלמת. המשפט מתפתח בדרכים לא צפויות, וגם הקשר
בין הנאשם הכריזמטי לבין עורכת-הדין שלו מתפתח, עד לסוף המפתיע של הספר. העלילה
מתרחשת באולם בית-המשפט המחוזי בתל-אביב ובבית-המעצר באבו-כביר, בחצר מטה
השב"כ ובביתו של אלוף (מיל.) רחבעם זאבי, בלשכתה של השופטת – ובדירתה הפרטית.
הרומן מתאר את הדרמה המתחוללת מאחורי הדלתיים הסגורות. כפי שנכתב
בעמודו הראשון של הספר, לו היה זה סיפור אמיתי, אסור היה לפרסם אותו.
עו"ד משה רונן (רייניש), 64, נשוי ואב לשניים, תושב רמת גן, היה
במשך כארבעים שנה עיתונאי, חבר מערכת "ידיעות אחרונות". לימד דיני
תקשורת ואתיקה עיתונאית בחמישה מוסדות אקדמיים. כתב את הספרים "המשפט
הפלילי", "אבות בעל כורחם", "אתיקה עיתונאית"
ו"תהומות ושחקים". עובד היום בארגון העיתונאים (שבהסתדרות) כרכז חופש
העיתונות.
בדלתיים סגורות
משה רונן מספר על ההשראה לכתיבת הספר: "בשנות השבעים ובשנות
השמונים של המאה שעברה הייתי כתב של "ידיעות אחרונות" בבית-המשפט
בתל-אביב. ניסיתי לגלות את כל המשפטים החשובים והמעניינים. בכל יום התקיימו בהיכל
המשפט כ-900 משפטים שונים, והיה קשה 'לעלות' על התיקים שיהיו ראויים לכיסוי
עיתונאי. בייחוד תסכלו אותי המקרים שבהם ראיתי את הפרקליטים שהכרתי והסניגורים
שהכרתי נכנסים לאולם משפטים שעל דלתו נתלה שלט אלומיניום ובו שתי מילים:
"בדלתיים סגורות". ניסיתי לברר מה מתנהל מאחורי הדלתיים הסגורות
האלה. היו מקרים מעטים שבהם גילו לי בסוד מה קורה, אבל ברוב המקרים כל המעורבים
שתקו. הם הצטדקו במשפטים מעוררי סקרנות כמו 'זה סוד מדינה' או 'חתמתי על מסמך
ביטחוני שלפיו אם אדבר צפויות לי 15 שנות מאסר'."
משפטי סתר בישראל
בסעיף 3 לחוק יסוד השפיטה – פרק מהחוקה הישראלית העתידית – נקבע כי
"בית משפט ידון בפומבי". אי אפשר לעשות צדק במשפטי-סתר. זהו עיקרון
בסיסי בכל שיטת משפט מתקדמת – אבל זה אינו עיקרון חדש. כבר בימי התנ"ך, היו
השופטים יושבים בשער העיר, לעיני העם, כדי שכולם יראו את הצדק נעשה. לורד גורדון
היוארט אמר כי הצדק לא רק צריך להיעשות אלא גם להיראות. לכאורה, עקרון פומביות
הדיון הוא עיקרון חוקתי במדינת ישראל. כל משפט – ובעיקר משפטים פליליים על פשעים
חמורים – חייב להתקיים בפומבי. לעיתונות מותר לפרסם את מהלך המשפט. אבל במשך שבעים
שנות ההיסטוריה של מדינת ישראל התקיימו בה לא מעט משפטי-סתר. רובם היו משפטי
ריגול. לכאורה, הם התנהלו ככל משפט: שופטים מקצועיים, שופטי בית-המשפט
המחוזי. תובעים מהפרקליטות – לעיתים קרובות פרקליטי המחוזות בעצמם. סניגורים
מהשורה הראשונה. סדרי-דין לכאורה רגילים – פרט לנושא אחד: הכל מאחורי דלתיים
סגורות.
"הציבור לא יודע זאת, אבל כשיגרה מנהלים בתי-המשפט
דיונים בתיקים חסויים. נאשמים שאיש אינו יודע עליהם מגיעים לבית-המשפט, נשפטים
ונשלחים למאסר. חלק מהעיתונאים המכסים בקביעות את בתי-המשפט יודעים כי מתרחש משהו
- אבל גם הם לא יודעים מה מתרחש. הם רק יודעים שבאולם משפטים מסוים מתנהל משהו,
ותובע בכיר ביחד עם סניגור ותיק נכנסים לשם בכל יום, כשעל הדלת תלוי שלט
"דלתיים סגורות".
"עיתונאים חרוצים מגלים כי באולם מסוים מתנהל משפט בדלתיים
סגורות, ומנסים לברר פרטים אודות המשפט – אבל בית-המשפט בולם כל פירסום על
אודות המשפט. לפי החוק, אין לפרסם דבר על משפט שהתנהל בדלתיים סגורות – אלא אם
בית-המשפט התיר במפורש את הפירסום.
"במשך שנים הייתי כתב בבתי-המשפט והייתי במצבים
כאלה. בספר מופיעה דמותו של העיתונאי הצעיר (הדמות שלי) המנסה - לשווא - לגרום
לפתיחת הדלתיים ופירסום הפרשה. אני זוכר מקרה אחד, שבו – בתמימותי – הלכתי למטה
שב"כ כדי לשכנע את האחראים להתיר פרסום של פרשה ביטחונית עלומה. כמובן
שנבלמתי בעמדת ה-ש.ג. בכניסה למתחם, והמשפט נותר חשאי".
"משפט ריגול" מאת משה רונן. הוצאת "סטימצקי". 150
עמודים, המחיר לצרכן 89 ש"ח. להשיג בכל חנויות סטימצקי ובחנות המקוונת של e-vrit.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה