שתי שניות- רייצ'ל ג'ויס

שתי שניות של רייצ'ל ג'ויס הצליח לקווצ'ץ לי את הלב ולהשאיר אותי עם עיניים מעט מבריקות ואמונה שבכל זאת "החיים יכולים להשתנות מעט לטובה" – כפי שחושבים כל תושבי קרנהם וילג'.

בשנת 1972 הוסיפו שתי שניות לזמן, זה נעשה על מנת להתאים את השעון לתנועת כדור הארץ. ביירון יודע את זה כי חברו הטוב ג'יימס לאו אמר לו וג'יימס היה הילד הכי חכם בבית הספר הפרטי בו למדו. ביירון מבועת מהידיעה הזו ומאמין שהוספת השניות תגרום למשהו לקרות. משהו אכן קורה ומשנה את חייו וחיי הסובבים באופן נוראי.

ג'ויס משלבת ברומן שתי עלילות. האחת- עוקבת אחר ביירון ובני משפחתו. אחר הקשר העמוק בין אם לבנה וההשלכות הרות האסון של הוספת שתי השניות, כפי שמאמין ביירון. השנייה- עוקבת אחרי ג'ים העובד כמנקה שולחנות בבית קפה לאחר שנים של אישפוז בבית חולים פסיכיאטרי. פרקי הספר טווים את העלילות במקביל והקורא- אני, שואלת את עצמי, מי הוא ג'ים, איך הוא קשור לביירון, מה הסוד שעלי לגלות? המסתורין הזה נמשך עד לפרקים האחרונים כשהרמזים שמפזרת הסופרת עוזרים למצוא את התשובה.

ג'ויס מצליחה לברוא דמויות אמיתיות ומרגשות. אמו של ביירון דיאנה מנסה בכל כוחה להשתלב בחיים ובתפקיד שבעלה רוצה עבורה, היא נראתה לי כסינדרלה שצריכה מישהו שיבוא להציל אותה ואין מי שמסוגל לעשות זאת. בעלה הוא סוג של אנגלי עצור שבמשך כל ימות השבוע נמצא בעיר ורק בסופי שבוע מגיע הביתה ומתעלם מכל אותות האזהרה שהיא משדרת. ביירון, הילד העדין והרגיש, הרואה הכל ומבין הכל, עוקב אחרי אימו, דואג לה ומנסה להציל אותה מהטעות שעשתה. יחד עם חברו ג'יימס הם מתכננים תכנית שתבטל את השפעת שתי השניות על האירועים שקרו.

ג'ים הוא איש עדין החושש מאנשים וזקוק למערכת טקסים כדי לעבור את הלילות בשלום. חייו נשלטים על ידי הפרעה אובססיבית כפיתית שבולעת את כל זמנו. הוא גנן מחונן ואיש רגיש הפוחד מאנשים. ג'ויס מצליחה להראות דרך סיפורו מה קורה לאנשים שאושפזו לתקופות ארוכות וקיבלו מכות חשמל. אובדן הזכרון, הפערים בזמן, הבלבול, התפקוד החברתי הבעייתי. הסטיגמה המלווה למחלות נפש מוצגת באופן חזק שלא נותן מנוח ומכריח את הקורא לבדוק את עמדותיו בנושא זה.

אנגליה של ג'ויס היא אנגליה של מעמדות ושל הפחד מפני בני המעמד הנמוך יותר. הם מצטיירים ברומן כאנשים ערמומיים ונצלנים מצד אחד ומצד שני כחסרי יכולת להשתלב במעמד גבוה יותר. ניידות חברתית, לפי מה שקורה ברומן, היא מסוכנת ואי אפשר באמת להצליח בכך.

בסיום הרומן כאשר עבר והווה נפגשים והבלתי צפוי הופך הגיוני קיימת גם תקווה ורוח האדם מנצחת ואני אוהבת סיומים שיש בהם אופטימיות ואמונה בכוחו של האדם לשנות ולהשתנות.